כדי לנסות ולהיענות ללחץ החברתי ולתרבות הרזון, אנשים שמנים רבים מצויים באופן תמידי בתחושות של רעב אמיתי וחסך אנרגטי, היות והם מנסים באופן נואש לשמור על משקל גוף מתחת ל‑Set Point. מכאן שאנשים רבים המפחיתים ממשקלם מצויים בתת משקל ביולוגי. הם לכודים במקום בלתי‑אפשרי, בתוך מערכת לחצים הפועלת עליהם משני כיוונים. מחד, קיימים עליהם לחצים חברתיים ובריאותיים לרזות, ומאידך קיימת עמידות ביולוגית של הגוף לשינויים במשקל. והם בתווך. כך המערכת המווסתת את איזון האנרגיה בגוף מעוררת דחף חזק לאכול לאחר ירידה משמעותית במשקל, כדי לשמר את הקיים. עובדה זו מקשה כמובן על המנסים לשמור על הפחתת המשקל.

 

לימודי משפחות ותאומים מצביעים על כך שלצד הגנטי יש השפעה רבה בהתפתחות ההשמנה. (Stunkard 1993, פסיכיאטר מוביל בתחום הפרעות אכילה, אוניברסיטת פנסילבניה) אך בעוד שאנשים רבים מוכנים לקבל את העובדה שגורמים גנטיים תורמים, למשל, לשונות בגובה בין בני‑האדם, הם מתקשים לקבל את השונות במשקל.

ואולי כמו שקיימת שונות גנטית ישנה גם שונות בדחפים הבסיסיים שלנו? וייתכן שהאדם השמן חש תחושה מאד עזה וקשה לשליטה, כאשר הוא צריך להתנגד לדחף לאכול, וזו מתעצמת לאחר שהפחית ממשקל גופו. ואולי, ככל שתגדל הפחתת המשקל כן יגדל הרעב, ורעב זה יהיה חזק הרבה יותר, מאשר הרצון המודע להיות רזה (כמו שמצביעים על כך מחקרים שנערכו לאחרונה ומצאו רמות גבוהות יותר של גרלין (gherlin), "הורמון הרעב", בקרב אנשים שאיבדו משקל באמצעות דיאטה, לעומת רמות ההורמון לפני הדיאטה). מכאן עשוי להשתמע שהורדת משקל היא מאבק בכוחות מולדים טבעיים, והדחף לאכול הוא פעמים רבות פנימי ואינו ניתן לשינוי.

 

לבד ממנגנונים ביולוגיים יש גם לסביבה השפעה על האכילה. אם באמצעי הפרסום האגרסיבי ואם על‑ידי החשיפה למגוון אינסופי של מוצרי מזון מפתים. אנו מנוהלים לא מעט גם על‑ידי צדדים קוגניטיביים, המשפיעים על התנהגויות האכילה שלנו. רבות מפעילויותינו הימיומיות מושפעות מאותות חיצוניים של שגרת חיים. כך שעת שינה, קימה... אותות אלה קובעים עבורנו זמנים מותנים המעוררים אותנו לאכילה.

גם לחושים כמו ריח, ראייה, טעם ומישוש, יש השפעה על התעוררות הרעב. חלקם מוכתבים על‑ידי מנהגי תרבות וחלקם על‑ידי מאוויים ותשוקות של כל אדם ואדם. יש לנו צורך לספק טעמים מיוחדים של מתוק, חמוץ, מלוח, מר, ואף צבע המזון שלפנינו "עושה לנו משהו".

 

אכילה היא פעולה בסיסית חיונית להישרדות, המונעת ביסודה מצורך קיומי - פיזי. פעמים רבות מיטשטש הגבול בין התפקיד הפיזי של האוכל והאכילה, לבין תפקידים אחרים, קטנים כגדולים, שמושלכים עליהם. לאוכל, להתעסקות בו, להימצאות בדיאטות ואפילו לעצם ההשמנה, יש לעיתים קרובות תפקידים רגשיים. לעיתים התפקידים הללו כה עמוקים ומושרשים, עד כי האדם מתקשה להתנתק מהתמיכה שהאוכל מספק לו, ומתקשה לחיות ללא אותן חלופות.

 

בחיי היומיום אנו נתקלים רבות בשימוש באוכל כאמצעי, ככלי. אם להפחתת רגש (חרדה), אם כדי להביע רגש (אהבה), כדי להתמודד עם רגש, ולעיתים פשוט כדי לא להרגיש. כבר ב‑1957 ראה קפלן באכילת יתר תגובה נלמדת להפחתת חרדה.  להערכת החוקרים, אנשים בעלי משקל עודף מתקשים להבחין בין רעב וחרדה, היות והם מורגלים לאכול כתגובה לפחד בדיוק כפי שהם מורגלים לאכול כתגובה לרעב. יש משהו מאיים בלהתחבר ולחוש רגשות כואבים כמו בדידות ומיניות. אוכל יכול למנוע את העלאת הרגש למודעות. ואם הרגש כבר מעז לבצבץ, האוכל יכול לעמעם אותו ולטשטשו. האבסה בכמויות גדולות יכולה לנמנם את הרגש עד כדי אובדנו.

 

כותבים הנמנים על הגישה הפסיכואנליטית הרחיבו על כך את הדיבור כאשר הניחו שאכילת יתר היא תוצאה של קונפליקטים פנימיים בין האיד, האגו והסופר‑אגו. 

• "איד" (ID) הוא מכל האנרגיה היצרית, ומקום משכנם של יצר החיים והמוות. הוא משמש מקור לאנרגיה הנפשית של האדם, והינו מחוץ למודעות הפרט.

• "אגו" (ego) שר החוץ של האישיות - הרשות שאחראית על המגע של האישיות עם המציאות.

• "סופר‑אגו" (super ego) - שר המוסר, כולל את ערכי המוסר החברתי והתרבותי ואת הנורמות הקובעות את חוקי ההתנהגות הקשורים לאיסורים והגבלות מחד, ולשאיפות מאידך.

 

קיימת דינאמיקה מתמדת בין שלוש הרשויות הללו, שכן הן תלויות זו בזו לשם גיבוש כל פעולה של האישיות. אליבא דפרויד, מייסד הגישה הפסיכואנליטית, הדחפים המיניים בולטים בכל שלבי החיים. בכל שלב צומחים מספר מנגנוני הגנה, המיועדים למנוע מהאדם מודעות לאינסטינקטים שלו ומודעות לדחפים מיניים, שתוסכלו ולא באו לידי סיפוקם המלא. קונפליקט הוא בעצם מאבק בין הרשויות השונות. כאשר אין פתרון טוב של הקונפליקט עלולים להתפתח סימפטומים. על רקע זה אפשר לראות את ההשמנה ואכילת היתר כסימפטום לקונפליקט לא פתור.

 

המבורגר למשל, ראה את ההשמנה כקיבעון בשלב האוראלי. שלב בו הילד יונק משד האם ויוצר קשר בין קבלת אהבה וקבלת מזון. קיבעון בשלב זה הינו תוצר של חסך או קבלת יתר של אהבה אימהית. מאוחר יותר כאשר יש לאנשים אלו דרישות אוראליות מוגברות והצורך בחום ואהבה אינו מסופק כראוי, האכילה ממלאת את מקומם בשל הקשר הלא‑מודע בין אוכל ואהבה.

 

גם וויניקוט (D.W.Winnicott פסיכואנליטיקאי שצמח באנגליה) מוביל אותנו למחשבה דומה המדברת על כך שהאוכל הופך בעצם לאמצעי, כלי, המערבב בין החוויה הפיזית והרגשית בראשית חיינו. הוא מרבה לדבר על הקשר המיוחד הנוצר בין דמות האם והתינוק, קשר היוצר חיבור חזק בין אוכל, חום, אהבה וביטחון. ואז, בבגרות, משאנו חשים בחסכים רגשיים, באופן טבעי אנו חוזרים לתחושות ידועות ומוכרות, ומנסים לשחזרן. והיות ובחוויה שלנו האכילה נותנת תחושות של חום, אהבה ונוחות, אנו מאכילים את עצמנו כדי שנוכל לשחזר אותן תחושות.

 

יש חוקרים הנוטים להסתכל על ההשמנה דווקא כקיבעון בשלב האנאלי. בשלב זה הילד חותר לעצמאות וביטוי אישי, בשעה שהוריו מנסים לסגלו להרגלי ניקיון וקונפורמיות. לדעת Deri S. (פסיכואנליטיקאית) אכילת יתר הינה הרגל כפייתי של צבירה, דרכו מבטא האדם התנגדות כלפי מי שמנסה לקבוע ולכוון את התנהגותו.

 

אנשים רבים מתקשים להיות קשובים ולזהות את האותות הפנימיים לרעב המצויים בתוכם, והם נסמכים בעיקר על אותות חיצוניים כדי לעצור ו/או לעורר אכילה. אותות חיצוניים יכולים להיות ריח, מצבים מזמני אכילה כמו ארוחה במסעדה, זמנים, מראה וצבע האוכל וכו'... יש חוקרים המניחים שקיימת מערכת של סימנים פיזיולוגיים הכוללים התכווצויות קיבה כאותות של רעב, וסימנים אלה, לדעתם, הם תוצר של למידה. יש אנשים שהפנימו זאת בעוד שיש אנשים שלא. ואלו שלא הפנימו נסמכים יותר על אותות חיצוניים כמעוררי אכילה, וייטו לאכילת יתר.

 

למשל, התכווצויות הקיבה פוחתות בזמן לחץ מה שגורם לחלק מהאנשים להפחית את אכילתם. בעוד שאלה שלא חשים את ההתכווצויות כאותות רעב לא יפחיתו את אכילתם, היות והם אינם קשובים לאותות הללו.

לכן נוכל לשמוע אנשים שבזמן חרדה ירבו לאכול בעוד שאחרים -  ירגישו חסומים ושבעים לחלוטין. יש הסוברים כי אצל אנשים בעלי עודף משקל השתבש משהו בתהליך ההתנסותי והבינאישי, הכרוך בסיפוק צרכים. (Hilda Baruch - פסיכואנליטיקאית, עסקה רבות בהפרעות אכילה).

 

הם מאמינים שהשמנה הנה שימוש באוכל כתגובה לסימני מתח רגשי מצד אחד, וכישלון בתגובה של אכילה בעת רעב אמיתי מצד שני. ואז האכילה הופכת לתגובה שכיחה בכל מצב רגשי חזק. תגובה נלמדת זו מובילה להרגלי אכילה לא נכונים. מה שגורם לאנשים רבים קושי להרגיש ולדעת מתי הם רעבים ומתי הם שבעים. והם זקוקים לסיגנלים מבחוץ כדי לדעת מתי לאכול וכמה, היות והתודעה והמודעות העצמית שלהם לא תוכנתו כראוי.

 

האיזון בין התשוקה לאוכל מחד, והמאמץ להימנע ממנו על‑ידי התנגדות וריסון התשוקה מאידך, משפיעים מאד על התנהגויות האכילה. הריסון הוא מאמץ קוגניטיבי של התנגדות והימנעות. אנשים המרסנים בכוח את אכילתם מצויים, כמעט בקביעות, בדאגה מתמדת למה יאכלו, כמה ומתי, מחשש להשמנה. הבעיה העיקרית היא שאותה שליטה עזה וקיצונית על האכילה, מופרת מידי פעם על‑ידי אירועים המזמנים חוסר שליטה (הגישה המרסנת - (Restraint Hypothesis). מצבים כאלה כוללים למשל: תפישה מעוותת של האכילה על‑ידי העצמה של הכמויות, כלומר אדם המצוי בתוכנית דיאטה חש כמי שצריך לאכול לפי תוכנית מוגדרת ואם רק חרג ואכל כמויות או סוגי אוכל, שאינם "מותרים" (כמו פיצה, שוקולד...) או שנתפשים על‑ידו כ"אסורים" הוא חש עצמו ככישלון. ואז ממקום של תפישה של "הכול או כלום", הוא מאבד את השליטה על האוכל ונכנס להתקפי זלילה, שהחוויה המונחת בבסיסם היא תחושות אשמה, בושה וזילות עצמית.

 

גם מצבים של עישון גראס ומצבים רגשיים טעונים כמו חרדה ודיכאון, עלולים לעורר אצל אנשים המצויים בחוויית איסור, איפוק והימנעות, זלילה חסרת מעצורים. המחשבה העומדת מאחורי גישה זו מעריכה כי אצל אנשים המרסנים את אכילתם, מצבים רגשיים, המסכנים או מאיימים על ההערכה עצמית (Self Esteem) מעוררים אכילה מוגברת, עד כדי התקפי זלילה.

 

יש אנשים החווים עצמם כמתקשים, או לא יכולים, להישען על אנשים אחרים כממלאי צורכי "זולת עצמי" ובמקום לפנות לאנשים הם פונים לאוכל כדי שיימלא צרכים אלו.  

 

קוהוט (Heinz Kohut, פסיכואנליטיקאי, מייסד פסיכולוגיית ה"עצמי") בתיאורית ה‑Self שלו טוען כי ה"עצמי" הוא מרכז היקום הפסיכולוגי של הפרט שאליו אנחנו מתייחסים כאשר אנו אומרים: "אני מרגיש כך וכך", "אני עושה כך וכך". ה"עצמי" האנושי הבריא נחווה כתחושה של שלמות, חיות ועוצמה. והצרכים הפנימיים של ה"עצמי" שאליהם אנו מתייחסים הם הצורך בהערכה עצמית, בוויסות הרגשות, בהרגעה ובביטחון, בחיות ובתחושה של המשכיות לאורך זמן ומקום. לדבריו, זולת עצמי, הינו אותו מונח בחוויה שלנו שחווה את האדם האחר באותו תפקוד התומך בעצמי שלנו. קוהוט טוען שכל אדם בריא זקוק לכך שהצרכים הפנימיים של העצמי שלו ימולאו, לפחות חלקית, על‑ידי זולת עצמי. ואולם, הישענות על זולת עצמי היא אצלו גמישה. לעומת זאת, עצמי שאינו בריא, תלוי במידה רבה בזולת עצמי שיעשה בשבילו מה שהעצמי שלו אינו מסוגל לעשות למען עצמו. וכאן בעצם תפקיד האוכל בחייו של האדם. כי האוכל הכל‑כך קונקרטי, משמש עבור אנשים רבים קביים רגשיים. חלופות לזולת עצמי שהם מתקשים למצוא.

 

פעמים רבות האוכל, האכילה, והעיסוק בדיאטה, משמשים מסך ערפל שנועד להסיט את הפוקוס מהבעיה האמיתית. כשהאדם עסוק באוכל, בקלוריות, במעגלי השמנה‑הרזיה הוא נופל לתוך רשת מפתה של עיסוק בקונקרטי בלבד ומסיט את עצמו מהקשיים האמיתיים. עד כמה שההתעסקות בדיאטות וההמצאות במעגלי ההשמנה‑הרזיה כואבת, היא מאפשרת לאדם לעסוק במשהו מוחשי, שנותן הגדרה לרגשות ותחושות שאולי נראים בלתי‑פתירים.

אדם יכול להתעסק בהתקפי זלילה, בהקאות, בסוג המזון שאכל, בכמותו, רק לא בדברים האמיתיים, הנחבאים מתחתם. האדם מתקשה להבחין בין הקונקרטי לסימבולי. הוא מתקשה לראות בקונקרטי משהו המייצג דברים אחרים, כמו: כאב, קשיים ביחסים בינאישיים וקונפליקטים בלתי‑פתורים.

כשאדם שוקע בתוך עולם האכילה המורכב, הוא מצליח, לפרקי זמן מסוימים, לשקוע בעולם תת הכרתי, המסמם את תחושותיו האמיתיות, אותן הוא מתקשה להכיל. למשל, חוויה של התקף זלילה נתפסת על‑ידי רבים כחוויה של טרנס. גם חוויה של צום נותנת לאדם תחושות דומות של היי ואופוריה.

 

אנשים המצויים בהתמכרויות לדיאטות ולסירוגין להתקפי זלילה, מצויים פעמים רבות במעגל התמכרויות שקשה להיחלץ ממנו, במיוחד כי יש לו תפקיד בחיי האדם. עד כמה שזה ישמע דמיוני האדם מתקשה להיות בקשר עם הגוף שלו ועם תחושותיו, בשל קושי להכיל את הכאב הכרוך בזה, והוא שוקע במעגלים של דיאטות וזלילות. הצורך העז של האדם לשלוט בתחושותיו ובחייו מנהל אותו. וזו התפישה המונחת בבסיס הגישות הפמיניסטיות שהתפתחו מתוך אדפטציה של הפסיכואנליזה המסורתית לחשיבה מחודשת פמיניסטית. לפי גישה זו יש לנסות ולהבין את הנשים, רגשותיהן והתנהגותן, ביחס לגופן על רקע הפילוסופיה, הפוליטיקה והתרבות המערבית. ההשמנה מייצגת קריאת תיגר מכוונת, מודעת ולא‑מודעת כנגד סטריאוטיפים מיניים ומוגדרי תרבות. אפשר באופן זה להסתכל על השומן כקשור להגנה, מין, הענקה, כוח, גבולות, טיפול אימהי, החלטיות וזעם. (Susie Orbach, אחת הפסיכולוגיות והמבקרות הפמיניסטיות הידועות בעולם, הלוחמת זה שנים בעריצות הרזון).

 

מתוך כך הופך האוכל בהדרגה לכלי. אפשר להשתמש בו כאליבי להימנע מאינטראקציות חברתיות, מאינטימיות בינאישית שפעמים רבות מאיימת, מחשש לדחייה. 

לאנשים רבים האוכל הוא אמצעי קומוניקטיבי לרגשות ומחשבות, שאינם מודעים אליהם או שהם מתקשים לבטא. כך, למשל, אם ילד מתקשה לשים גבולות להוריו החודרים לפרטיות שלו ולחייו, הוא יעשה זאת לעיתים באמצעות אכילה או אי‑אכילה, תוך אמירה: "בגוף שלי אני שולט, כאן אינכם יכולים להחליט עבורי או לנהל אותי."

 

אנשים רבים פוחדים לגעת ולחוש, וכדי לשמור על מרחק בטוח מרגשותיהם ומגופם, הם מסיחים עצמם על‑ידי פעילויות ומחשבות על אוכל. רק לא לאפשר לעצמם להרגיש.

ויש שוני בין רגש להתנהגות.

בהתנהגות אפשר לשלוט. ברגשות לא.

אם נתעלם מהרגשות שלנו הם יתעצמו מתוך עצמם ואז הביטוי שלהם יכול להיות הרסני או סוטה. כאשר נפסיק לראות ברגשותינו אויב, אולי נוכל לפתח איתם מערכת יחסים אחרת.

והיות וכל רגש שונה מרעהו, אי‑אפשר להיענות לכל רגש באותו אופן - באוכל.

אי‑אפשר כאשר אנחנו

כועסים - לאכול

עצובים - לאכול

חרדים - לאכול

שמחים- לאכול.

 

רעב לאוכל הוא, כאמור, צורך בסיסי קיומי, צורך הישרדותי. אך האכילה לא תמיד מונעת רק מתוך צורך לספק את צורכי הגוף. לעיתים היא מונעת מתוך צרכים של הנאה, בילוי חברתי או טקס דתי. במרבית המצבים הללו ההחלטה והבחירה על האכילה מצויה בידי האדם.

אך קורה לעיתים שהאדם מוצא את עצמו כמי שאין לו את היכולת לשלוט על האכילה שלו והוא מרגיש שאכילתו מוכתבת על‑ידי כוח שנמצא מחוץ לשליטתו, כמו במצבים רגשיים טעונים או במצבים של תשוקות עזות בלתי‑נשלטות.

פעמים נולדת בעקבות זאת התעסקות אובססיבית באוכל המלווה ברגשות אשמה, ותחושת אובדן שליטה על התנהגויות אכילה. אנשים כאלה אינם חווים עצמם כמי שבוחרים או מסוגלים לדעת מה לאכול, מתי וכמה. הם מנוהלים על‑ידי אמונות ומיתוסים, על‑ידי מערכות פרסום ושיווק אגרסיביות, על‑ידי דיאטות חדשניות הצצות חדשות לבקרים, ועל‑ידי אידיאל הרזון המושרש בתרבותנו, ויוצר בקרב רבים תסכול וכאב, בשל אי‑היכולת להשיגו.

רבים מהאנשים הללו סובלים מהתקפי זלילה (בולמוסים - Binge Eating). התקפי הזלילה אופיינו לראשונה ב‑1950 על‑ידי Stunkard.

התקף זלילה הוא תוצאה של אפקט האכילה ומצב‑הרוח ולאו דווקא תוצאה של כמויות המזון שנאכל. יכולה להיות חוויה של התקף גם אם נאכלה כמות קלוריות קטנה. לחוויה זו יש כמה מאפיינים:

​

• מבחינה רגשית ההתקף מתחיל, לרוב, בתחושה של הנאה מהאכילה ובהדרגה הופך לתחושות של גועל מכל מה שנלווה לאכילה ולתוצאותיה.

• מהירות האכילה - לרוב ההתקפים מאופיינים באכילה מהירה, שיכולה להגיע ל‑81.5 קלוריות לדקה, לעומת אכילה נורמטיבית של 38.4 קלוריות לדקה.

• תחושה של ריגוש והתרגשות בזמן האכילה - אנשים רבים מתארים תחושה של אקסטאזה, כמו בצריכת סמים או בזמן טרנס.

• סודיות - אכילה בסתר.

• אובדן שליטה על האכילה.

 

התקפי אכילה אלו מהווים חלק ממעגל אינסופי הנע בין "דיאטה" לזלילה. במעגל זה מצויים: דיאטה קיצונית, דימוי עצמי נמוך, התעסקות מוקצנת בגוף ובמשקל ותחושות רגשיות כבדות של האדם עם עצמו. אלו עלולים לעורר התקף זלילה. לאחר התקף כזה האדם מרגיש אשם ומיואש, מה שגורם לו למצב‑רוח רע ודימוי עצמי נמוך, שמצידם מעוררים את הצורך בדיאטה קיצונית, או לחילופין שוב בצורך עז באכילה. כך נכנס האדם למעגל אינסופי, מתסכל וכואב.

 

ומסביבנו מיליוני אנשים שזה עתה סיימו "דיאטה" או שהם בחיפוש אחר ה"דיאטה האולטימטיבית". וחייהם סובבים במעגל סיזיפי ואינסופי של הרזיה - השמנה. יתרה מזו, יהיו כאלה שמדיאטה לדיאטה יגלו שמשקלם אף עלה. אך מרבית האנשים לעולם אינם "מוותרים" על תחושת האופוריה סביב "הצלחת הדיאטה" ותחושת ההשפלה והכישלון שלאחריה.

 

גם האמונה שהחיים ישתנו אם וכאשר תחול הורדת משקל הינה חלק בלתי‑נפרד מחייהם. עבור רבים זהו אליבי. כלומר, בתפישתם, כאשר ירזו, הכול יהיה אחרת. שונה. כל עוד אינם מרזים, שום דבר לא באמת יכול להשתנות. הכול תקוע.

 

"הכול באשמת המשקל".

"כשנרזה, נוכל לנהל זוגיות תקינה".

"כשנרזה, נוכל לנסות להחליף עבודה".

"כשנרזה, נהיה מאושרים יותר".

 

ובעצם, יש אנשים, שעוצרים חיים שלמים, נמצאים בעמדת המתנה, כדי להגיע למקום טוב יותר עם משקל גופם. הם מאמינים שרק כשיהיו רזים, ממש, הכול יוכל להשתנות. וכמובן, אם אדם כזה "נשבר", ואוכל, נאמר, משולש פיצה, מיד הוא רואה עצמו כחוטא חסר תקנה, ככישלון מוחלט, כי בתפישתו זה "הכול או כלום". הוא נכנס לבולמוס אכילה חסר שליטה, כי הכול אבוד, והוא נותר עם כאב וסבל מתמשכים.

וכך גם עם המשקל.

 

אנשים רבים קובעים את יומם על‑פי מה שמורה בבוקר המספר על סקלת המשקל. כי אם קורה שהמשקל מצביע על מספר שאינו עולה בקנה אחד עם התפישה העצמית, מיד הוא הופך לבעל השפעה דומיננטית וקובעת. האדם מפסיק להיות רציונאלי, הוא מאשים עצמו באינספור רגשות שליליים ובהלקאה עצמית, על היותו חסר אופי וללא כוח רצון. הוא חווה עצמו ככישלון מוחלט, ובהתאם לכך הוא יקבע איך ירגיש ואיך יתנהג באותו יום. יש לאדם נטייה להשפיל ולהעניש את עצמו כתגובה לשיפוטיות של עצמו. כאשר מרבית הפעמים בלי בסיס של ממש, רק על סמך תפישות שגויות וציפיות לא ריאליות של עצמו. יש אנשים שייטו להסתגר בבית, להימנע מפעילויות חברתיות, לעיתים עד כדי היעדרות מהעבודה או ממחויבויות יומיומיות.

 

בעיות האכילה וההשמנה היו, עד לשנים האחרונות, בעיקר נחלתן של הנשים. בשנים האחרונות החלה הבעיה להתפשט ולנגוס גם בקרב הגברים. אך למרות זאת, עדיין הרוב המכריע המגיע לטיפול הינן נשים, ועדיין מרבית הנשים עסוקות בדיאטות, ומוטרדות מאד באשר למשקלן. נשים רבות מוצאות עצמן מנהלות דיאלוג עקר וכואב עם גופן, עם התנהגויות האכילה שלהן, עם האוכל אותו הן בוחרות או שלא בוחרות לאכול. ואומנם הסיפורים אותם בחרתי לפרוס לפניכם עוסקים בנשים.

 

דרך עולמן המורכב ברמה האישית וכחלק ממארג חברתי, בחרתי להתבונן בעולם ההשמנה ובעיות האכילה. החברה בה אנו חיים היא חברה תחרותית, הישגית ומוחצנת שבלבלה בין כל הסטריאוטיפים החברתיים שהיו נחלת העבר והעמידה את האישה מול שלל תפקידים הקורעים אותה בין מחויבויותיה לחברה, למשפחה ולעצמה.

 

גוף האישה עוצב והותאם תמיד בהתאם לציפיות החברה. הוא עבר שינויים כדי לעמוד לשיפוטם של נשים וגברים. במהלך התקופה הוויקטוריאנית, אידיאל היופי הנשי היה אישה שמנמנה, בעלת צורה של שעון חול. נשים לבשו מחוכים מגבילים להדגשת המותניים הצרים והבלטת הישבן, מה שגרם למגוון בעיות הקשורות למערכת העיכול ולנשימה.

 

הפנמת ערך היופי והרזון החלה בשנות העשרים של המאה העשרים, והמראה השטוח החל הופך לפופולרי. נשים קשרו את השדיים כדי להגיע לפרופיל של קרש כביסה. לאחר מלחמת העולם הראשונה חל שינוי נוסף ושומן הגוף נתפש כלא יעיל וסימן לפינוק עצמי.

 

הסגנון החדש הדגיש גזרות דקות ומותניים צרים. נשים תפשו מראה זה כמסמל חופש וחרות. אך מול השחרור מהמחוכים והשמלות המסורבלות החלה ההשתעבדות לדיאטות. הרעיון שהגוף ניתן לשליטה ולעיצוב על‑ידי שליטה עצמית הפך לקו מנחה בתפישה החברתית. בתקופה זו חל שינוי נוסף. המודרנציזיה ועידן התעשייה יצר מידות קבועות של בגדים. נשים מצאו עצמן נמדדות על‑פי מידת הבגדים. מי שלא התאימה למגבלות, למדה תוך כאב, שהגוף שלה לא מתאים לנורמה.

 

בשנות החמישים אישה רזה בעלת חזה גדול נחשבה אטרקטיבית, ומרלין מונרו השופעת הציבה סטנדרט חדש. אבל בשנות השישים חלה תפנית, והרזון השדוף, בדמותה של טוויגי, הפך לסמן חשוב למשיכה

הדגש על איבוד המשקל הועצם. והיום?

 

נשים צריכות להיות רזות, אך לא ממש שבריריות. לא די בדיאטה, צריך גם פעילות גופנית. המטרה היא להגיע לאידיאל הבלתי‑אפשרי, של גוף רזה ומורעב, מעוצב וחטוב, בעל שדיים גדולים כמובן.

 

והאישה?

הפכה עבד לגופה.

הגוף הפך שדה קרב.

 

כדאי להסתכל על מורכבות תפקידי האישה בעולם המודרני. היא הפכה עצמאית ומשוחררת יותר מבחינה כלכלית ומבחינה אישית. השינויים החיצוניים של פתיחות מעמדית, מינית, מקצועית, יצרו אי‑בהירות בהגדרות ובמהות היחסים הבינאישיים. תהליך ההפנמה של השינויים הוא איטי ומורכב יותר משנדמה, ואינו עולה בקנה אחד עם ההשתנויות החברתיות המהירות. מה שמעורר, "שיסוע פנימי".

 

השוויון בין המינים עדיין רחוק מלהיות מלא ואמיתי, וקיים עדיין בלבול של ממש בין התפקידים, שהיו בעבר מוגדרים וברורים. יש האומרים שככל שהנשים צוברות יותר עוצמה וכוח בחייהן הפרטיים, החברתיים, הכלכליים, כך גוברת הדרישה שתראינה דקיקות, שדופות, חסרות כוח וחלשות, ולכאורה חסרות השפעה ולא מאיימות. האישה, אם כן, מצויה במלחמת התשה שאינה מסתיימת. מלחמה על מקומה בחברה, על מקומה עבור עצמה, על גופה ועל נשמתה.

פיזית. הדגש על איבוד המשקל הועצם. והיום?

נשים צריכות להיות רזות, אך לא ממש שבריריות. לא די בדיאטה, צריך גם פעילות גופנית. המטרה היא להגיע לאידיאל הבלתי‑אפשרי, של גוף רזה ומורעב, מעוצב וחטוב, בעל שדיים גדולים כמובן.

והאישה?

הפכה עבד לגופה.

הגוף הפך שדה קרב.

וכדאי להסתכל על מורכבות תפקידי האישה בעולם המודרני. היא הפכה עצמאית ומשוחררת יותר מבחינה כלכלית ומבחינה אישית. השינויים החיצוניים של פתיחות מעמדית, מינית, מקצועית, יצרו אי‑בהירות בהגדרות ובמהות היחסים הבינאישיים. תהליך ההפנמה של השינויים הוא איטי ומורכב יותר משנדמה, ואינו עולה בקנה אחד עם ההשתנויות החברתיות המהירות. מה שמעורר, "שיסוע פנימי".

השוויון בין המינים עדיין רחוק מלהיות מלא ואמיתי, וקיים עדיין בלבול של ממש בין התפקידים, שהיו בעבר מוגדרים וברורים. יש האומרים שככל שהנשים צוברות יותר עוצמה וכוח בחייהן הפרטיים, החברתיים, הכלכליים, כך גוברת הדרישה שתראינה דקיקות, שדופות, חסרות כוח וחלשות, ולכאורה חסרות השפעה ולא מאיימות. האישה, אם כן, מצויה במלחמת התשה שאינה מסתיימת.

מלחמה על מקומה בחברה, על מקומה עבור עצמה, על גופה ועל נשמתה.