איך מתחילים חיים בריאים ואכילה בריאה ומהנה

כבר ב-1950 אמר אחד מחלוצי המחקר בתחום, ד"ר אלברט סטונקרד: "מרבית האנשים המתחילים תוכנית להורדת משקל אינם מסיימים אותה. מרבית אלו שכן מסיימים אותה אינם מרזים, ומרבית האנשים שכן מרזים אינם מצליחים לשמור על כך." חמישים שנה חלפו ומאום לא השתנה.

נשמע מוזר, כאשר מדינה שלמה דווקא נמצאת בעיצומו של קרב מאסף נגד הקילוגרמים. לא חולף שבוע מבלי שיאמרו לנו מה לאכול ומה לא לאכול. לא חולף שבוע מבלי שידברו איתנו על כמה אנחנו צריכים לשקול או על זה שאנחנו חלק מאחת המגפות העולמיות הגדולות, מגפת ההשמנה. התקשורת מלאה איומים, הפחדות. כולם מכריזים על גיוס למלחמה בה, אבל היא כאילו משפשפת ידיה בציניות ורק הולכת ומעצימה. בשם "הבריאות", "כולנו יורדים במשקל".

כמו אנשים רבים, שנים האמנו שאנחנו מתמודדים עם מגפה קטלנית שרק הולכת ומתעצמת. שנים האמנו שייעודנו המקצועי הוא לנסות ולעזור לכל מטופל הסובל מעודף משקל לרזות. אבל עם השנים הבנו שהרבה הנחות עליהן גדלנו שגויות. נכון, אנחנו יותר שמנים מבעבר, אבל משום מה אנחנו אף חיים יותר. אנחנו אמנם שמנים מבעבר, אבל מה שאולי קצת פחות נכון הוא, שההשמנה הזו בהכרח מעלה את הסכנה שלנו לחלות או למות בטרם עת .לא כל אדם שמן הוא בהכרח חולה כמו שלא כל אדם רזה הוא בהכרח בריא. יתרה מזו בשנים האחרונות מתפרסמים יותר ויותר מחקרים המצביעים על כך שעודף משקל מסוים יכול להיות גורם המגן עלינו מפני תמותה מוקדמת.

ועוד, נדמה לנו, שאי אפשר להיות בעודף משקל ובכושר, בעודף משקל ובריאים. אבל גם מיתוס זה הולך ומתפוגג בשנים האחרונות, כאשר מחקרים רבים מראים, שהיות האדם בכושר גופני טוב חשוב לעין ערוך מכמה הוא שוקל. האם יתכן שמשהו בראיית המשקל כאבן נגף בריאותית קצת משתנה? האם יתכן שהתפישה, שהדרך היחידה לחיות בגוף בריא היא הורדת משקל לעבר משקל גוף אידיאלי - והמסקנה ששמן זה באופן די ברור רע ומתוך כך רזה הינו באופן מוחלט טוב, גם היא הופכת עורה? ואל תטעו בדברינו, אין בהם כדי לתת לגיטימציה להשמנה אבל גם לא דה-לגיטימציה לה.

בשנים האחרונות אנחנו מבינים שאולי לא משקל גופנו הוא הבעיה אלא דווקא המזון שאנחנו אוכלים וחוסר הפעילות הגופנית. עוד אנחנו יודעים שעבור אנשים רבים "עודף משקל" הוא פשוט משקלם הטבעי. מה שמביא אותנו להנחה נוספת, דהיינו שקיימת שונות טבעית במשקל הגוף בקרב האוכלוסייה ולא כולנו נועדנו להיות רזים ולא חייבים להיות כאלה כדי להיות בריאים. כלומר ההגדרות המתייגות אותנו לפי תווי תקן משקליים לא באמת יכולות להצביע על מצבנו הבריאותי או לחילופין על היותנו באמת בעודף משקל ולבטח לא יכולות להצביע על מי אנחנו כבני אדם.

האם יתכן שטבענו קצת בים של מיתוסים ואמיתות השגורים בפינו ויכול להיות שהאמת מאחורי "מגפת ההשמנה" היא קצת שונה מזו שגדלנו עליה? הרי ברור לכולנו, משהו כאן לא בדיוק עובד. "כלי הנשק" בהם בחרנו להשתמש קרי- הדיאטות-זה מכבר הפכו עבור מרביתנו מורשת של כישלון. גם השימוש במונח "שינוי אורח חיים" המוכר לנו את אותה הדיאטה רק בתחפושת מהודרת יותר, לא באמת מועיל לנו כדי שנוכל להרגיש טוב יותר עם הגוף שלנו. מדוע אם כן, אנחנו ממשיכים לעשות את מה שאנחנו לא יודעים (קרי לגרום לאנשים לרזות) ולא עושים את מה שאנחנו כן יודעים לעשות (קרי לסייע להם אכול בריא ולהיות בכושר)?

אז לא. זו לא עוד דיאטה! וגם אין בכוונתנו להסביר ולהורות לכם מה לעשות כדי ל"רכוש" הרגלי אכילה ואורח חיים בריא. ולמרות שהבלוג נכתב על ידי דיאטניות קליניות, הרי מה לאכול, כמה ומתי לא יהיו מעמודי התווך שלו.

אנחנו כותבות את הבלוג בשביל או בזכות כל האנשים, ששנים נמצאים במרדף כמעט חסר תוחלת אחר הרזון המתעתע, השבויים באופן פוגע במעגל ה"יו יו" הנצחי של השמנה – הרזיה. אבל לא רק עבורם, אנחנו כותבותגם למען אנשי המקצוע המטפלים באחת האפידמיות הקשות והעמידות לטיפול בעולם אבל בעיקר כקריאה לעבר אלו, הקובעים ומנהלים את המדיניות החברתית המעצימה מחד את בעיית ההשמנה ומעודדת מאידך את תרבות הרזון והדיאטות ומותירה אותנו בתוך הדיסונאנס הזה.

בבלוג ננסה לבחון את השאלה האם השמנה זו מגפה אמיתית או יצירה מלאכותית של גורמים כלכליים מלאי אינטרסים? האם הרזיה היא תולדה של כוח רצון ומתוך זה האם ההשמנה היא תולדה של בחירה, או שעבור מרביתנו היא פשוט תולדה של גנטיקה המועצמת על ידי גורמים סביבתיים? הייתכן ובעצם הכרזת המלחמה על ההשמנה אנחנו דווקא מעצימים אותה? למה יתכן שהאובססיה שלנו עם המשקל דווקא פוגעת בבריאות שלנו?

ננסה לבחון את תהליכי המדיקליזיה המכוונים את המידע המוגש לנו, את המיסטיפיקציה שיצרה הדיאטה סביב האכילה והמזון שאנחנו אוכלים אבל בעיקר לתת לכם עיניים ביקורתיות וראייה מערכתית חברתית קצת אחרת.

אנחנו מזמינות אתכם להקשות, לערער ולהציג זוויות הסתכלות נוספות. לעיתים יעוררו דברינו תרעומת, הרמת גבה, לעיתים ישמעו דברינו קצת איזוטרים, אבל הרי בשביל זה אנחנו כותבות. כדי להשמיע, כדי לשמוע וכדי לשנות. ולו במעט.