19.4.2014

 

השמנה, כך אנחנו נוטים לחשוב היא תוצאה של מאזן קלורי. כלומר, אם נאכל הרבה נשמין ואם נמעט באכילה נרזה. האם יתכן שאופן חשיבה זה הינו מוטעה והסיבה והמסובב התהפכו להם ואנחנו שמנים ולכן דווקא אוכלים הרבה? גריי בספרו Good Calories, Bad Calories 2007 חושף בפנינו זוויות הסתכלות חדשות המספקות הסבר ממשי לעובדה שאנחנו יכולים לאכול מעט ועדין לשקול הרבה או לחילופין שהשמנה אינה בהכרח תוצאה של מאזן קלורי חיובי.

ועכשיו קצת סבלנות כי הדברים מסתבכים. הבסיס לתפישה הרווחת היום נשען רובו ככולו על החוק הראשון של התרמודינאמיקה שהוא הרחבה של חוק שימור האנרגיה, הקובע שאנרגיה איננה נוצרת יש מאין ואיננה אובדת, אלא עוברת מגוף לגוף ומשנה צורה.
החוק הראשון של התרמודינאמיקה מוסיף את האפשרות של שינוי באנרגיה של מערכת דרך מעבר חום אליה או ממנה, ולא רק על ידי עבודה. הגוף, כך נאמר, הינו רק מכונה ביוכימית והוא אינו מכיר חשבון אחר. ונשאלת השאלה האם יש מקום לערער על האמת המוחלטת ולהבין שיתכן ואכילת יתר ו/או אורח חיים לא פעיל אינם חייבים להיות סיבה חד חד ערכית להשמנה היות והנחה זו מבוססת על הסתכלות חד-כיוונית של חוק שימור האנרגיה?

בואו לרגע נתבונן על תהליך הגדילה של הילדים. לרוב, ילדים אינם גדלים כיוון שהם אוכלים בתאווה, אלא הם אוכלים בתאווה כיוון שהם גדלים. הם זקוקים לקלוריות הנוספות על מנת לספק את צרכי הגדילה של גופם והתוצאה היא מאזן קלורי חיובי. הורמונים ובעיקר הורמון הגדילה, הם האחראים לגדילה זו אצל ילדים.
כלומר אם אדם מיועד להשמין כתוצאה מנטייה/הפרעה מטבולית או הורמונאלית כלשהי הרי ההפרעה היא זו שתגרום להשמנה וכמו הילד, אותו אדם לא ישמין כיוון שהוא אוכל הרבה, אלא הוא אוכל הרבה כיוון שההפרעה גורמת לגופו לצרוך יותר קלוריות ו/או לאגור יותר ולבזבז פחות.

כלומר אם נסתכל על חוק שימור האנרגיה אחרת מהמקובל נראה שיתכן שהשמנה תהפוך להיות הסיבה ואכילת יתר תהיה התוצאה. מכאן שאלה המשמינים יהיו בעלי נטייה לאגור שומן ואילו אלה הנשארים רזים יהיו בעלי נטייה להתנגד לאגירת השומן.
ובואו לרגע נתבונן בסדרת הסרטים הקצרים שהפיק ה - BBC מדוע אנשים רזים אינם שמנים? הסדרה מציגה 10 אנשים רזים שהוכנסו למשך 4 שבועות לדיאטה עתירת קלוריות (כמה אלפי קלוריות ביום) מתוך מטרה לבחון מה יעלה בגורלם. חלק מהרזים שאכלו אלפי קלוריות עלו במשקל אך להפתעת החוקרים אחוזי השומן שבגופם לא השתנו באופן משמעותי, חלק אחר עלה מעט במשקל באופן יחסי לכמות שנאכלה ושניים מהמשתתפים לא הצליחו לאכול את כמויות המזון שהוגשו להם היות וגופם פשוט התנגד. כל המשתתפים חזרו למשקלם כשבועיים שלושה לאחר סיום המחקר. החוקרים הניחו שכפי שהאדם הסובל מעודף משקל והשיל ממשקלו, עולה חזרה לנקודת שווי המשקל הגבוהה שלו כך גם הרזה ששמן, ייטה לחזור לנקודת שיווי המשקל הנמוכה שלו.
בהנחיות התזונתיות של ה-USDA שפורסמו בשנת 2005 ותקפות גם לימינו כתוב: "עבור רוב המבוגרים הפחתה של 50 עד 100 קלוריות ליום יכולה למנוע עליה הדרגתית במשקל". עוד נאמר שם, שעל מנת לשמר את משקל הגוף בטווח התקין, יש לאזן את הקלוריות הנצרכות ממזון ומשקאות עם הקלוריות המבוזבזות. ההנחיות מתייחסות אלינו כאילו היינו מכונות, והעניין הוא שאנחנו לא. ורק כדי לסבר את אוזנכם, במשך שנה אחת הגבר הממוצע צורך כ-1,000,000 קק"ל והאישה הממוצעת כ-750,000 קק"ל. עליה במשקל של 0.5 ק"ג במהלך השנה מייצגת אגירה של כ-3,500 קק"ל, או סטייה של פחות מ-0.5%. כלומר, שמירה על משקל גופנו בטווח של מספר קילוגרמים במשך שנים, דורשת מאיתנו התאמה מדויקת בין המזון הנצרך להוצאה האנרגטית של גופנו. מה שמסביר את העובדה שסטייה מטבולית או הורמונאלית אפילו קלה עלולה להוביל להשמנה.

אז מי אם כן יכול להתחמק מהשמנה, אם מה שמאזן בין ההכנסה האנרגטית שלנו להוצאתה זו השליטה הקוגניטיבית, ההתנהגותית המוחלטת והיכולת האנליטית שלנו להעריך באופן מדויק את הערכים הקלוריים של המזון והמשקאות שאנו צורכים? ציני לא?