19.4.2014

 

לפני כחודש נאלצתי לעשות בדיקת ארגומטריה לצורך תחרות ספורט גדולה. בדיקה, כל בדיקה מעוררת בי איזה סוג של התרגשות ואולי אף חרדה סמויה. הצטיידתי בבגדי ספורט כפי שהורו לי והתייצבתי בשעה היעודה במכון לרפואת ספורט כאשר באמתחתי דפיקות לב, זעה קלה וסקרנות....והמדידות החלו. דופק, לחץ דם, ושוב דופק ושוב לחץ דם, כי קצת התרגשתי, ואז מהרו להכניס אותי לחדר הסמוך, ולצד מכונות ההליכה והאופניים מדדו לי גובה ולבושתי גיליתי שהתנמכתי בשני ס"מ אבל זה עוד כלום....כי אז אמרו לי לעלות על המשקל.... אותי על המשקל? זו היוצאת נגדו, זו שמבטלת אותו באחת, זו שלא נשקלה קרוב ל 13 שנה. אותי? הרגשתי איך משהו מתבלבל בי. הרגשתי איך הכעס מתחיל לבצבץ.

הקושי להיות חלק ממערכת משומנת, המודדת ושוקלת בני אדם כמספרים על סקלת משקל. הקושי להיות חלק מהקונפורמיות. הרי בתוככי ליבי אני יודעת שאלו מדדים משוללי תוקף אמיתי ואין בהם ולו טיפה אחת של מידע אמיתי על מצב בריאותי. מאידך גיסא הייתכן שאני צובעת את הפחד האישי שלי מהמשקל בפילוסופיות ואידיאות משוללות תוקף? אספתי את גופי והתייצבתי על המשקל. "53 ק"ג" היא אמרה... אודה ולא אבוש.... באותו רגע מיד החלו חישובי ה-BMI מתרוצצים במוחי. אני תואמת למדד? האם לא? האם אני בסדר? לא הרפיתי עד כי גליתי שהמדד מורה על 20.2. התביישתי למראה הדיסוננס הפנימי הבוחש בקרבי, שמחד מבטל את המדד אבל בשנייה נסחף לתוכו ומאבד עצמו בים המיתוסים .... כמה קשה הרגשתי.

אבל בזה לא תם מסע הייסורים שלי. כי אז שלפה הטכנאית את מכשיר הקליפר הידוע – אותו צבת המודד אחוזי שומן וצבתה את גבי ואת זרועי והתחלחלה..."יש לך אחוזי שומן מאד גבוהים" אמרה. "לי? לזו שעושה ספורט אתגרי, שיש לה BMI 20.2, שאוכלת די בריא (חוץ מלחם עם נוטלה על בסיס קבוע ) לי?" מה זה גבוה שאלתי? "35% שומן" הכריזה. וכמה צריך להיות מיהרתי לברר? " 27%" השיבה. כל הביטחון שלי צנח באחת. ומחשבות אובססיביות החלו טוחנות אותי. "מה זה אומר?" "מה עלי לעשות כדי להוריד את אחוזי השומן הללו?" "גיבורה גדולה" אמרתי לעצמי, "את מדברת גבוהה גבוהה וכשזה מגיע אלייך את נכנסת לחרדה?" אם להודות על האמת כל אותו הערב "טחנו" המחשבות את מוחי והמוזר הוא שלרגע לא עצרתי ואמרתי "רגע, איך זה יכול להיות? אולי המדדים לא נכונים, הרי אני לא באמת יכול לעשות משהו כדי לשנות את המצב.

האם עלי לרכב על האופניים 6 שעות בשבוע? או שמא לרדת עוד 2 ק"ג במשקל? לרגע לא העזתי לערער על המדדים או לכפור בקונפורמיות החובקת עולם, השופטת אותנו חדשות לבקרים ואומרת לנו בכל דרך אפשרית שאנחנו כל הזמן לא מספיק בסדר. כל כך היה ברור לי שאני זו שלא בסדר, שמשהו בי טעון שיפור.

למחרת אותו יום, בעודי שולחת את הטפסים לאיגוד ספורט כנדרש, החל גואה בי הכעס. והוא עלה במנות גדושות. "איך נתתי לעצמי להתערבב במספרים משוללי התוקף הללו? "האם זה שכולם מצויים במרדף הזה אומר שהצדק מצוי דווקא בידם? האם יתכן שאני יכולה להיות בריאה גם עם אחוזי שומן כאלה? מה טעם בידיעת המדדים אם אני לא באמת מסוגלת לשנות אותם? האם יש בהם כדי לתת לי תמריץ לעשות משהו שאני לא באמת יכולה לעשות? או שמא הם בעיקר עושים לי דלגיטמציה?
והכעס חלחל עמוק יותר. ומהמבט המאד אישי שלי הוא התרחב לעבר מטופליי, תלמידי וכל אותם אחרים שהכרתי ועוד אכיר, השבויים במרדף הזה. כי אם אותי בלבלו אותם מדדים באופן כל כך חזק מה עובר על אלו שאין הידע האקדמי מצוי בכיסם? מה הם מרגישים? עד כמה יש במספרים הללו כדי לערער את תחושותיהם עם עצמם ועם גופם? מה טעם במדדים שאיש לא מסוגל להשיג אותם? או שמא עומד מאחוריהם הרעיון הגאוני של "כרטיס מפעל הפיס" אותו כרטיס אשר מיליונים עסוקים מידי שבוע בניסיון להפוך באמצעותו דמיון למציאות? האם כמותם גם אנחנו נמצאים במרדף הזה שאיש לא טורח להסביר לנו, שרובו ככולו אינו עוסק בבריאות האמיתית שלנו אלא דווקא בכסף הרב הנסחר בעקבותיה? האם מי מאתנו יודע שהמונח משקל גוף אידיאלי שנקבע בשנות החמשיים על ידי חברות הביטוח, שחשבו איך לשדרג את פרמיות הביטוח חיים שלהם, היה משקל שהינו באופן משמעותי פחות ממשקל גוף ממוצע באוכלוסיה, משקל שמרבית האוכלוסייה הייתה צריכה לרעוב כדי להגיע אליו?

 

ורק כדי להמחיש את הליך קביעת המדיניות הרי שלדוגמא, ביוני 1998 חל שינוי משמעותי במגמת ההשמנה בעולם בשל הורדת רף ההשמנה ע"י ארגון הבריאות הלאומי האמריקאי מ BMI 27 ל BMI 25 . באותו לילה 35 מיליון אמריקאים הלכו לישון כשהם במשקל גוף "נורמאלי" והפכו בן לילה – שמנים. ההחלטה לכאורה נלקחה על ידי ארגון הבריאות העולמי ונסמכה על בסוס מדעי טהור.בחינה מדוקדקת מעלה, שמי שהשפיע על השינוי היה IFOT - INTERNATIONAL OBESITY TASK FORCE , ארגון זה מסובסד באופן כמעט מלא על ידי Hoffman La Roche ו Abbot ועל ידי שומרי משקל העולמית.
 אז מה טעם במדדים אשר אינם באמת ניתנים להשגה מחד ואשר במרבית המקרים נקבעים מתוך שיקולים מסחריים גרידא מאידך? למי אני כאדם, שכל כך רוצה לחיות חיים מלאים ובריאים אמור להקשיב?