הספרים מאת איילת קלטר
על מדף הספרים
״לאכול לגדול לאהוב״
מערכת היחסים הקולינרית בין הורים לילדים עמוסה במתחים, בדילמות ובשאלות שאנו מנסים לפתור באמצעות האוכל עצמו. אבל כיום השיח המתנהל סביב האכילה שם דגש על מה הילדים אוכלים, כמה הם אוכלים ומה הם צריכים לאכול, ומתעלם כמעט לחלוטין מהילדים עצמם.
הספר "לאכול, לגדול, לאהוב" מבקש להחזיר את המבט ואת ההקשבה לילדים האוכלים, אלה היושבים מול הצלחת. הוא מציע שפת אכילה חדשה, שאינה מורכבת מקלוריות, חלבונים, פחמימות וכללי התנהגות נוקשים ליד השולחן, אלא בנויה מקִרבה, אינטימיות, פתיחות, הכלה, תחושות ביטחון ואהבה, ומתוך אמונה שאם נשנה את שפת האכילה בין הורים לילדים, ישתנו גם מערכות היחסים האחרות במשפחה.
אנחנו חיים בפחד מתמיד מהשמנה, פחד המלווה ברגשות אשם, בתסכול ובחרדה. בספר שמנים מספרים אנשים אמיצים בגילוי לב על עולמם הסודי: איך משחר ילדותם היו חשופים להתעמרות בגלל משקלם; איך חייהם נוהלו על ידי קילוגרמים וקלוריות; איך שנים על גבי שנים של דיאטות והליכים רפואיים פצעו את גופם ואת נפשם; ואיך מתקיימים תחת המבט המכאיב, הממיין אותם מלכתחילה כפגומים.
קולם החשוף והצלול מציע פתח לתקווה, אפשרות לשפה אחרת, להתבוננות אחרת, לחברה אחרת, המסרבת לציית לחוקי היופי הדיאטטי ומכבדת את השונות הטבעית של הגוף האנושי.
"יורדים מהמשקל - מבט חדש על שפת האכילה" (מתוך הספר)
"היא הניחה את הכריך על הצלחת שמולה והביטה בו. כריך מלא כל טוב: גבינת עיזים, פלפלים קלויים, ממרח עגבניות, עלי חסה. הוא היה עטוף בנייר פרגמנט שקוף, חתוך באמצעו.
היא הייתה קצת נבוכה. לאכול מולי? זה כמו לעמוד עירומה אל מול המראה. איך היא יכולה? ועוד כריך? במובנים רבים זה כמו לקיים יחסי מין כשעיניים בוחנות וצופות בך. איך אפשר? כל כך אינטימי. כל כך אישי, כל כך טעון. כל כך לא לגיטימי.
הנחתי מפית נייר לצידה והכנתי לה כוס תה. כך טקס האכילה יהיה מפנק יותר, שלם יותר, והזמנתי אותה להתבונן לתוך גופה. מה היא מרגישה בתוכו? כמה היא רעבה? כמה היא באמת בחרה את מה שהיא הכי רוצה לאכול עכשיו? הסברתי שהאכילה נחלקת לשלושה חלקים, בדומה למעשה האהבה. היא כוללת את המשחק המקדים, את עצם חווית המשגל ואת האורגזמה. כל שלב ומקומו הוא. אפשר שיהיה זה סוג של סטוץ שההנאה ממנו מונחת בצידה אבל אפשר גם שיהיה זה טקס מלא, שכל כולו על כל שלביו - עונג צרוף. שניהם לגיטימיים, בכל אחד מהם צריך לבחור. האכילה חייבת להותיר בנו מלאות והנאה.
והיא הביטה בי ובכריך שממולה, בוהה. מבט זגוגי בעיניה. "את רוצה שאהנה מהכריך הזה?" שאלה, "איך אפשר?" הוסיפה. "אסור לי לאכול לחם ובטח לא גבינת עיזים שהיא מלאת קלוריות".
"אבל זה מה שבחרת לאכול, את זה בעצם הכי רצית לא?"
"נכון, "אמרה", "זה שרציתי אינו אומר שאני מסוגלת להרשות לעצמי ליהנות ממנו. הוא תמיד היה ברשימת האיסורים".
"כולנו אנשים אמיתיים" דיאטה - הכישלון המצליח ביותר בעידן המודרני (מתוך הספר)
"לימוד שפה הוא תהליך מורכב המצריך אימון. לא בכדי רבים מאתנו מתקשים בה. ולא בלי בושה אודה שאני נמנית דווקא עם המתקשים. ואולי דווקא בשל כך תהליך רכישת שפת האכילה האינטואיטיבית שלי הנו אותנטי כל־כך. כן, הייתי מכורה למשקל, לספירת קלוריות, לחישובים ולחרדה המייגעת שאסור לעבור את ה־1,200 קלוריות ביום. תאמינו לי זו הייתה מלחמת התשה יומיומית. ולא בלי פחד הנחתי למשקל, שניהל אותי יום ביומו, לעתים כמה פעמים ביום, ולא בלי פחד הכנסתי את קופסת הנוטלה לארון המטבח. כן כן, עד כמה שזה יישמע אולי תמוה, היא הייתה מאופסנת אצל שכנתי, מחשש אובדן שליטה.
ולא שהשינוי קרה ביום אחד, ולא שבבת אחת התחלתי לדבר בשפת האכילה האינטואיטיבית, בעצם אם לדייק, זו גם לא הייתה החלטה מושכלת. אבל מרגע שחדרה לתוכי ההכרה שאני שבויה בתפיסות נוקשות שמנהלות את האכילה שלי ואת חיי, כבר לא יכולתי לתת להן לרדות בי. פחדתי להניח. נדמה לי שהכי פחדתי שפשוט אאבד שליטה.
ההתחלה הייתה קשה, אבל מרגע שהבנתי, מרגע שהמשקל נגלה בפניי במלוא מערומיו, כבר לא האמנתי לו... עברו שנים.
המלה דיאטה הפכה זרה. המשקל יצא מחדר הטיפולים שלי. מאכלי הדיאט למיניהם נעלמו ממדפי המקרר וקופסת הנוטלה התמקמה אחר כבוד בארון ביתי. לחיי נכנסו הרבה חופש, בחירה והנאה אמיתית"
"כמה שוקל האושר – על אוכל גוף ונפש" (מתוך המבוא לספר)
"אז כיצד אפשר להמיר חסך אחד בחסך שני ולצפות שיקרה שינוי שאפשר להתמיד בו?
פעמים רבות נוצרת בעיית האכילה כדי להקל את ההתמודדות עם הקשיים שאיננו יכולים לגעת בהם, לחוש אותם או לפותרם. על‑ידי "נמנומם" והשתקתם הרגעית, אנחנו מסיטים אותם מדרכנו.
בדיאטה הקונבנציונלית אנו מייצרים לעצמנו תסכול חדש, תסכול חלופי, שבסופו של דבר מעורר פעמים רבות לאכילה מוגברת.
כמה זמן אדם יכול לחוש תחושות של ויתור, הקרבה וסבל. סופן שהוא ימצא עצמו זקוק לפיצוי על חסך שהוא בעצמו ייצר לעצמו. וחסך מתמלא מהמקומות הכי בסיסיים, יצריים ואולי אפילו מעט פרימיטיביים - באוכל.
והאוכל, משנאכל, מייצר השמנה.
ואת ההשמנה הזו אנחנו מנסים לפתור שוב על‑ידי ייצור בעיה חדשה.
אנו מנסים להתמודד עם בעיית האכילה שלנו באמצעות דרכים קשות לא פחות מאותן בעיות בלתי‑ברורות, שבעיית האכילה "נולדה" כדי לנמנם אותן, כדי להחביא אותן מעצמנו.
האוכל, משנאכל, מעורר תחושות אשם הגוררות אותנו שוב לצורך בפיצוי, הגורר אחריו אכילה המייצרת מעגל קסמים החוזר על עצמו"
Mindful Eating
Free yourself from the Diet Language
The Weight of Happiness
On Food, Body and Spirit