היה היה פעם, הן כך מתחילים כל הסיפורים האין זאת? אז, פעם פעם, כאשר רק סיימתי את לימודי, זה היה לפני כ- 25 שנים, הייתי משוכנעת שאני הולכת לעזור לאנשים להפחית ממשקלם ולהיות רזים. הייתי מלאה באמביציות ותשוקה ל"הציל" את כל האנשים הסובלים מעודף משקל, הייתי משוכנעת שיש ביכולתי להציל אותם מעצמם. ואכן הקליניקה שקקה חיים. היא הלכה וגדלה והפכה במרוצת הזמן לאחת הגדולות בארץ. והמטופלים? הם אכן ירדו במשקל... אבל בסופו של דבר הם גם העלו אותו. הם היו מתוסכלים ולא פחות אני, שחשתי חסרת אונים מול הכאב והאכזבה. לא ממש הצלחתי להבין מה עשיתי לא נכון.

 

אט אט גיליתי, למגינת ליבי, שהדברים אינם פועלים כפי שלימדו אותי או כפי שנטיתי להאמין ולמרות העצב הכרוך בהכרה זו הבנתי, שאולי אני לא באמת יודעת כיצד להפוך את האנשים לרזים יותר ובטח שלא ממש יודעת לעזור להם לשמור על כך. נוסף לכך הבנתי שיתכן ומשקל אינו באמת תוצאה של שליטה וכוח רצון.

 

באותה נקודת זמן, לפני כ-12 שנים לערך, השתתפתי בסדנה שהייתה חלק מכנס להתמודדות עם הפרעות אכילה שנערך בפילדלפיה. במהלכה התבקשו המשתתפים, שכולם מטפלים בהכשרתם, לרקוד. להפתעתי, כולם, כולל קבוצה גדולה של נשים גדולות מימדים, עשו זאת. אני הייתי היחידה, שנותרה על הכסא מכונסת ונבוכה. למותר לציין, שהייתי המשתתפת הרזה ביותר באותה סדנה. זו הייתה נקודת מפנה חשובה בחיי המקצועיים ויתכן שגם בחיי האישים. הבנתי מה שלא ממש הצלחתי להבין קודם לכן,

שכנראה: You can't weigh your self esteem.

 

צעד צעד, מבלי אפילו לשים לב לכך, התחלתי להוביל את מטופלי לדרך אחרת, שעיקרה - היחלצות ממלכודת הדיאטות.

הרגשתי באופן מאד ברור, אם כי כואב, שאיני מסוגלת יותר "למכור את חלום הרזון". התפטרתי מתפקידי כראש עמותת הדיאטניות בארץ "עתיד", כדי שאוכל לפעול באופן משולל אינטרסים, בהתאם לאמונת ליבי ויושרי המקצועי.

 

זה לא היה קל היות ולמרות העובדה שאנשים כבר התחילו להבין שדיאטה היא מערך מתמשך של כישלונות, הרי שלמרות זאת הם המשיכו לרדוף אחר הקסם שיאפשר להם לכבוש את חלום הרזון. הם היו מוכנים לשלם הון כדי להשיג זאת. ואני? כדיאטנית שלא האמינה ולא נאותה למכור חלומות אלו התחלתי לאבד מטופלים, כסף ולקבל קיתונות של ביקורת. זה לא היה קל. אבל הדרך חזרה כבר הייתה נעולה.

 

באותם ימים הבנתי שחוקי המשחק קצת שונים מאשר האמנתי ומגפת ההשמנה העולמית מנוהלת על ידי כוחות פוליטיים וכלכליים חזקים המנווטים אותה ביד רמה. ואולי ה"אמת" הטוטלית באשר לסכנות ההשמנה אינה כפי שהיא מוצגת לנו. עוד הבנתי, שאולי לא חייבים להיות רזים כדי להיות בריאים וייתכן שדווקא עודף משקל מסוים מהווה גורם הגנה.... אבל יתרה מזו, יותר חשוב שנאכל באופן בריא ונחיה חיים פעילים מאשר נעסוק באותו משקל סורר שאין אנחנו יכולים לו.

 

אז כמו שאמרתי בתחילה, פעם פעם....הייתי דיאטנית "אמיתית", שעזרה למטופליה לנסות לרדת במשקל, לנסות ולהיות רזים יותר, הייתי חלק מתעשיית הדיאטה – אבל לא עוד.

 

היום אני מנסה לעזור לאנשים להיחלץ ממעגל הדיאטות, מהמרדף אחר המשקל ומנסה לעזור להם ללמוד שפת אכילה אחרת. אני מנסה להוביל אותם להכרה שאנשים אמיתיים באים בכל הגדלים ואושר ובריאות אינם נשענים על מספרים על סקלת משקל, קלוריות ורזון.

 

זו גם הסיבה שבעטייה פתחתי את "דיאלוג האכילה" בית ספר שנועד להכשיר רופאים, דיאטנים ואחיות לטפל אחרת בנושא המשקל, הגוף, ההשמנה והתנהגויות האכילה, ולנסות לעזור להם להיפרד מהגישות ממוקדות משקל וליצור תפנית לעבר הגישות ממוקדות בריאות – משפת הדיאטה לשפת האכילה האינטואיטיבית.

 

תהליך זה נשען רובו ככולו על ACT- Acceptance commitment therapy, גישה טיפולית מתקדמת המהווה חלק מהגל השלישי של התיאוריות הקוגניטיביות ההתנהגותיות, שמטרתה העיקרית היא יצירת גמישות פסיכולוגית אצל המטופל. המרכיב העיקרי של הגישה, שכבש את ליבי הוא נושא ה acceptance המבטא בעולם ההשמנה את ההבנה וההכרה העצובה שאני לא יודעת לעזור לאנשים להוריד ממשקלם ולשמרו ואין אני יודעת להפוך אנשים לרזים.

 

אבל העובדה הכואבת והקשה יותר שהיה עלי לקבל היא, שכל עוד אני רותמת אותם בדרך זו או אחרת, אל מלכודת הדיאטה

(the diet trap) הם רק ילכו וישמינו ויהיו פחות בריאים ברמה הפיסית והנפשית. מהכרה וקבלה זו עלי לנוע איתם הלאה, לעבר הערכים האמיתיים של החיים, שאינם מכילים בחובם, משקל, קלוריות, אשם ושנאה עצמית.

 

ואסיים בשורותיה היפות של ויסלבה שימבורסקה:

 

"דייגים שלו בקבוק ממעמקים. בתוכו פיסת ניר ועליה המילים:

הצילו! אני כאן, האוקיאנוס פלט אותי לאי לא נושב. אני ניצב על החוף ומחכה לעזרה, הזדרזו, אני כאן!"

אין תאריך. בודאי כבר מאוחר מידי. יתכן שהבקבוק היה זמן רב בים – אמר הדיג הראשון.

ואין ציון מקום. אפילו לא ידוע איזה אוקיינוס – אמר הדייג השני.

לא מאוחר מידי ולא רחוק מידי. האי כאן הוא בכל מקום – אמר הדייג השלישי.

נעשה לא נעים. השתררה דממה. ככה זה עם אמיתות חובקות עולם"

 

איילת

 

מכתב אישי זה פתח את הרצאתי בכנס הבינלאומי של ACBS - Association for Contextual Behavioral Science

רינו, נוודה יוני 2010.