נשים יפות בכל הגדלים

מי אומר שסופר מודל חייבת להיות רזה? זו הכותרת המפארת את Glamour Magazine בימים אלה. כן, גם מגזין יוקרתי זה מתחיל להרהר ולערער בקול רם על תעשיית הרזון החובקת עולם.במאמר שעורר הדים רבים והתפרסם בסוף ספטמבר והדיו ממשיכים לרעום עד היום הוא תוהה:Are You Ready to Start a Body Image Revolution? בתמונה שבחר לקדמת הכתבה הוא מציג לפנינו שבע נשים מרשימות, כולן במידת בגדים הגדולות בשלוש עד חמש מידות יותר מאשר מודל היופי המוצג לנו בתקשורת.

הכול החל בחודש הקודם, כאשר המגזין פרסם את תמונתה של Lizzie Miller - יפה, מרשימה, מלאת ביטחון ועם בטן קטנה משתפלת. והתגובות לא אחרו להגיע:"סוף סוף אישה שאוכלת""זה יופי אמיתי""איזה מזל, סוף סוף אני מרגישה נורמאלית""אני נאבקת בבעיות אכילה מאז היותי בת 12, סוף סוף מתפרסמת תמונה שגורמת לי להרגיש טוב עם עצמי""תודה על היכולת להרגיש שווה"התגובות הנרגשות שהציפו את המערכת, הובילו את המגזין היוקרתי לצאת בפרויקט יפה ונרחב זה.

אם ננסה להבין לרגע מה בעצם קורה כאן נגלה את תמצית המתרחש בעולם הפרסום. עולם אשר מביט על העולם האמיתי, המכיל אנשים כמוכם וכמוני, ובעצם מדבר אלינו בשתי שפות שונות:האחת - שפה של האחדה – הכללה (בשפה הזו כולנו אותו דבר, רוצים אותו בגד, שותים אותו משקה, מזדהים עם אותם גיבורים וחולמים אותם חלומות) - זו שפת הקולקטיב. השנייה- שפת היחיד. השפה הזו מפרקת אותנו לחלקים קטנים יותר, לפי הצורך והעניין: גברים/נשים, צעירים/זקנים, תל אביבים/ירושלמים, דתיים/חילונים, רזים/שמנים וכן הלאה. זו שפת הפילוח.ואכן, בין הפילוח והקולקטיב נע עולם הפרסום. הוא מנסה לתת לנו בו זמנית שתי תחושות שונות: שאנחנו מיוחדים מחד, וכמו כולם מאידך.

אז בין הצורך להשתייך ולהיות כמו כולם לבין הצורך להיות מיוחדים בתוך ההמון הזה, אנחנו עסוקים בצורך אינסופי לאמץ לעצמנו את המסרים שהתקשורת "מוכרת" לנו. ויש לה כוח – הרבה כוח. היא מנהלת ומכתיבה לנו את הסטנדרטים לפיהם אנחנו מנסים לחיות. קובעת סטריאוטיפים, פנטזיות בלתי ניתנות להשגה. והיא בעיקר מוכרת לנו את האמונה בצורך להשתנות כדי שנהיה בעלי ערך בחברה. רבות נאמר ונכתב על כך שהפרסומות הופכות את הגוף לאובייקט חסר רגש, מחשבה או אנושיות ומשתמשות בגוף, ככלי למכירת מוצרים. אלו משפיעים על הערך שלנו בעיני עצמנו, על הדרישות שלנו מעצמנו ועל מה שאנחנו משדרים לילדינו. השימוש הציני שנעשה בגוף כדי לקדם מכירות משפיע באופן בלתי פוסק על החוויה שלנו כבני האדם, בעלי זכויות, יכולות וקיום עצמאיים. מתוך זה מסרים רבים פוגעים בנו מסרסים אותנו, חודרים לחיינו ומעוותים באופן עקבי את תפישת הגוף שלנו, את יכולת הקבלה העצמית ובעיקר את היכולת האמיתית והטבעית לאהוב את עצמנו. באופן די עקבי רובנו חשים לא שווים וחסרי ערך.

החברה הפכה זה מכבר עבד למדיה. הגוף ואידיאל הרזון הפכו עבד לחברה. והנה מגיע מגזין מכובד זה ומעז להגיד אחרת. להודות בפה מלא שאנשים אמיתיים באים בכל הגדלים, ושליופי פנים רבות. ואם אמרנו שהתקשורת היא מעין מראה של המציאות.

ויש אולי שיגידו שהיא אף מעצבת אותה.יש כאן קצה קצה של התחלה? הלוואי!!!