התמודדות
עם שמנופוביה

שמנופוביה היא פחד מלהיות  שמן, פחד מהשמנה ומשְׁמֵנִים המלווה בשנאה. השמנופוביה היא רגש נפוץ ורגיל. היא תופעה חברתית הרסנית והיא הרבה יותר משנאת שמנים או אימה מפניהם. היא ביטוי לחרדה שלנו כלפי עצמנו, להתנתקות ולהתכחשות לגוף שלנו. היא מושלת על האופן בו אנחנו מתבוננים על עצמנו במראה ועל האופן שבו אנו רואים את האחר. היא מופנמת בתוכנו, שוקלת את ערכנו, את אופיינו ואת עולמנו הנפשי, בקילוגרמים. השמנופוביה נשענת על תפישות סטראוטיפיות אודות שמנים. הם נתפשים בחברה כבעלי תכונות שליליות כגון עצלנות, היעדר משמעת עצמית, כוח רצון ואופי חלש. היא מתבטאת באלימות מילולית, באלימות פיזיות, בהדרות והגבלות.

השמנופוביה מתאפיינת באי-נראות, או כפי שבורדייה מתאר שליטה סמבולית, "היא דבר מה שאתה נושם כמו אוויר, אינך מרגיש את הלחץ שהוא מפעיל עליך, והאפקטיביות שלו היא באי-נראותו ובאפקט הפאנטום שלו על העצמי הן של המטפל והן של המטופל. היא נדמית כה טבעית כה מושרשת עד כי אין אנו רואים איך היא משפיעה עלינו ומנהלת את חיינו". במובנים רבים השמנופוביה היא טראומה עיקשת.  היא תוצאה של תנאי דיכוי מתמשכים בזמן הווה (סקסיזם, גזענות, הומופוביה, לאומנות). שלא כמו טראומות שהגדרתן נסמכת על העובדה שהאירוע שחולל אותן הסתיים, עיקשותה של הטראומה העיקשת היא תוצר של מציאות חברתית טראומטית מתמשכת.

אחד המאפיינים המרכזיים של “טראומה עיקשת” הוא שקיפותה והפנמתה על ידי קורבנותיה כטבעית ”ונורמלית”. קורבנותיה של הטראומה העיקשת בדרך כלל עיוורים לקיומה. היא חודרת עמוק לכל נימיו של האדם, מגדירה את זהותו מסרבת להרפות. היא כמו צל דבוקה לכל אשר ילך. כתוצאה מכך השמן משוכנע שהוא ראוי ליחס לו הוא זוכה, עד כי בחוויה הפנימית שלו זה ייעודו. החיים בצל החווית השמנופובית המוטבעת בגוף הופכים קשים וכואבים. תהליך הטיפול עוסק בשחרור האדם מהצל הדבוק לעורו והגורם לו להימנעות מחיים מלאים ובריאים.