תהליך זיהוי הרעב והשובע נחלק לארבעה שלבים.

השלב הראשון: זיהוי הרעב

הרעב מתוכנת לפעול, בראש ובראשונה, כמערכת אזעקה. קולות הרעב הראשוניים משמשים כמערכת איתות והם אינם חזקים. כאשר מתעלמים מהם, הם ייטו לכבות לזמן מה, היות שהגוף יודע שהצורך באוכל אינו דחוף. עם הזמן הולכים הסיגנלים ומתחזקים והם לא נרגעים עד לעצם האכילה.

כל אדם בריא מקבל אותות רעב על בסיס יומי, גם אם הוא בעודף משקל. אבל כאשר הוא מתעלם מהם באופן עקבי הם הופכים חסרי ערך עד כי הם כבים. אנשים לומדים להתעלם באופן זמני מהסיגנלים הללו ומאוחר יותר הם יתקשו לשחזרם.

זיהוי הרעב הוא תהליך אינדיבידואלי המשתנה מאדם לאדם. הוא מצריך התמקדות באכילה ופיתוח קשיבות אליה באופן נטול ביקורת ואשם בכאן ועכשיו. זהו תהליך המתאפשר רק כאשר במקביל לו מניחים את קולות שפת הדיאטה הטורדניים. ואנסה להמחיש זאת.

כאשר אנחנו מזהים שאנחנו רעבים אנחנו אמורים לחוש זאת בגוף. תחושות פיסיות אלו גוררות בעקבותיהן מחשבות שאומרות "איך אני יודע שאני רעב?", "מותר לי לאכול?", "מתי אכלתי פעם אחרונה?", "מה אוכל כדי שלא אעלה במשקל?" "אולי אנסה להתאפק עוד קצת?", "אולי אוכל משהו קטן ורק בערב ארשה לעצמי לאכול ארוחה מלאה?" מרביתנו מתקשים לעצור ולשאול שאלות מאד ענייניות בנוגע לרעב עצמו כמו: "האם זה רעב פיסי?" "כמה אני רעב?" "מה אני רוצה לאכול עכשיו כדי שייתן לי הרגשה נוחה בגוף?" "מה ישביע אותי?"

מרבית המחשבות נודדות לעבר שיח חיצוני, הנשען על מותר ואסור, צריך ולא צריך, על חוקים חיצוניים שלכאורה יובילו אותנו לשליטה על האכילה. שיח זה מחטיא את הקשב שלנו לגופנו, מחטיא את הצרכים האמיתיים שלו. אכילה כזו במרבית המקרים אינה מספקת אותנו ומשאירה אותנו בתחושות חוסר וקיפוח. תחושות אלה עלולות להוביל אותנו להתקפי זלילה ולאובדן שליטה על האכילה. וכך נמצאת האכילה נפגעת דווקא מתוך הרצון לשלוט בה.