הארץ, אוגוסט 2008

 

*בימים אלו הסתיימו לימודי המחזור הראשון של התוכנית, המתקיימים ביחידה ללימודי חוץ של המרכז האוניברסיטאי אריאל הנמצאת ברמת אביב (מכון הנפט). זוהי תכנית חדשנית וייחודית בישראל, המזמינה את אנשי המקצוע העוסקים בבריאות המשפחה (דיאטנים, אחיות, רופאי ילדים ורופאי משפחה), ללמוד תפיסות עולם וגישות טיפוליות אחרות לגמרי, המובילות לפרידה משפת הדיאטה ולרכישת שפת אכילה אינטואיטיבית – שפה שאינה שוקלת וסופרת קלוריות או קילוגרמים, אלא שפת אכילה, הנשענת על טבענו כבני אדם השונים זה מזה בצרכים, בתאוות ובמשקל הגוף.

 

"הילד שלנו מתחיל להשמין", כך אמרה לי האם בשיחת הטלפון, "ואם להודות על האמת - אנחנו חרדים. האם אפשר לקבוע פגישה ולהתחיל בתוכנית להורדת משקל עבורו? את חייבת לעזור לנו". "רגע רגע" מיהרתי להשיב "בן כמה הילד? האם הילד פנה אליכם מתוך מקום של מצוקה ובקשה לעזרה? או שמא זה הצורך שלכם עבורו?" ולעתים שיחת הטלפון נשמעת כך: "הילד שלנו שמן, הוא כבר היה בקבוצה להורדת משקל לילדים, בקבוצת הרזיה במרפאת בית החולים, ואפילו בקייטנה לילדים שמנים, והוא רק ממשיך להשמין! את חייבת לעזור לו, אנחנו כבר ממש לא יודעים מה לעשות".

 

מיליוני בני אדם בעולם מפחדים להשמין. מיליוני בני אדם מוצאים את עצמם נפגעים - רגשית ובריאותית - בשל העיסוק האינסופי בפולחן הרזון. אבל הנפגעים האמיתיים הם בעיקר הילדים שלנו, שכבר מגיל צעיר מוצאים את עצמם עסוקים במה לאכול וכמה, כדי להגיע לרזון. כבר מגיל צעיר הם חווים דה-לגיטימציה למה שהם. כבר מגיל צעיר הם אינם עומדים בציפיות החברה ובציפיות של הוריהם. כבר מגיל צעיר אנו כהוריהם משבשים להם את כל מנגנוני הרעב והשובע הטבעיים. ואולי הנורא מכל הוא, כי כבר מגיל צעיר, בשל העיסוק האובססיבי הזה, הם כנראה דווקא משמינים יותר.

 

סקר של אוניברסיטת ייל (2006) שהתפרסם השנה, בדק מה מוכנים אנשים לעשות כדי לרזות, ועל מה הם מוכנים לוותר תמורת הרזון. התוצאות היו מפתיעות - מחצית מן הנשאלים אמרו כי יעדיפו לוותר על שנה מחייהם מאשר להשמין. 15% מוכנים לחיות 10 שנים פחות אם זה יהיה מחיר הרזון.

 

הנשאלים ייחסו לאנשים שמנים תכונות שליליות, כמו עצלנות ורוע, יותר מאשר ייחסו אותן לאנשים רזים. אך כאילו לא די בזה - 30% היו מעדיפים להיות גרושים מאשר שמנים. 25% היו מעדיפים שלא להביא ילדים לעולם. 15% היו מעדיפים דיכאון עמוק על פני השמנה. שיעור דומה (14%) היו מעדיפים להיות אלכוהוליסטים.

 

מהו אם כן תפקידנו כבני אדם – כהורים, המצויים בין צווי החברה הלוחצים, תעשיית הפרסום, האופנה, ההמלצות הבריאותיות? איפה זה שם אותנו כמתנדנדים בין הצורך לכבוש את מחוזות הרזון אל מול המציאות השבה ואומרת לנו שאולי מחוזות הרזון הללו אינם בני השגה עבור מרביתנו, ואולי לא נועדנו לכבוש אותם? יתרה מזו - אולי אנחנו לא חייבים לכבשם כדי להיות בריאים ומאושרים?

 

מחקר נוסף הראה שמה שאנחנו רוצים עבור עצמנו אנחנו עוד יותר רוצים עבור ילדנו: 10% מן ההורים מעדיפים ילד אנורקטי על פני ילד שמן, 8% היו בוחרים בליקויי למידה.

 

מאה אחוזים מן ההורים משוכנעים שהאשמה על כך שילדם שמן מוטלת עליהם. ואם אין די בזה הרי שהתפישה הרווחת היא, שהורה של ילד שמן הוא הורה מוצלח פחות. השאלה המתבקשת מממצאים אלה היא - האומנם?

 

אז לא, האשם הוא לא בנו, אבל כן יש לנו תפקיד חשוב ומשמעותי, היות שהילדים צופים בנו, בהתנהגויות שלנו, באופן האכילה שלנו וביחס שלנו לגוף שלנו. הם מקשיבים לנו, אבל הם בעיקר מחקים אותנו (למשל מחקר מעניין שנעשה בארצות הברית כחלק מפרויקטEAT ׁהראה שילדים, שהוריהם הרבו באכילת פירות ירקות ומוצרי חלב, הרבו אף הם לצרוך מוצרים אלו, וילדים שהוריהם עסקו באינספור דיאטות ותוכניות הרזיה היו אף הם שבויים במרדף אחר הרזון). לכן אולי השאלה האמיתית היא - איזה מודל אנו מהווים עבור ילדינו, ומהי האחריות שלנו כהורים, היכן היא מתחילה והיכן היא נגמרת? על מה אנחנו יכולים לשלוט ועל מה לא, איפה עלינו לאפשר לילד בחירה והיכן להטיל עליו הגבלות ואיסורים?

 

משבצת ההשפעה

 

השמנה היא תולדה של שני גורמים עיקריים: גנטיקה וסביבה. ואם בעניין התורשה אין לעיל ידנו להשפיע, הרי שבעניין הסביבה תפקידנו הופך למשמעותי הרבה יותר.

 

הסביבה נחלקת לשניים: סביבה חיצונית, הכוללת את התקשורת והמסרים החברתיים, וסביבה פנימית, הכוללת את התא המשפחתי. את זו החיצונית קשה לנו לשנות, אבל בזו הפנימית, בד' אמותינו, שם כן יש לנו השפעה, יש לנו תפקיד, והוא חשוב.

 

מה באופן ההתנהגות שלנו יכול להשפיע על משקל ילדנו?

 

א. חרדת ההורים שילדיהם ממעטים לאכול - אין כמעט הורה שאינו חש חרדה "שמא ילדיו אכלו מעט מידי". חרדה זו עלולה פעמים רבות לגרום לכך שמתוך הפחדים שלנו נכריח את ילדנו לאכול. בשנים האחרונות התפתח מונח המגדיר את הילדים הבוררים את מזונם, ממעטים לאכול ומתקשים להתנסות במאכלים חדשים. הילדים הללו נקראים אכלנים בררניים - "Picky-eaters", הצורכים מזונות בסלקטיביות ומדגימים התנהגות "נאופובית" (פחד מהתנסות במזונות חדשים). זה דפוס אכילה היכול להוות מקור לדאגה ומצוקה להורים רבים, החרדים להתפתחות תקינה של ילדיהם.מתקופת היות הילדים שלנו רכים בשנים, אנחנו מוצאים עצמנו נכנסים לצלחת שלהם. התנהגויות אלו שלנו כהורים עלולות לפגוע באופן האכילה הטבעי שלהם, לעורר בהם התנגדויות ולהפוך את האכילה למאבק כוח ועצמאות שלהם מולנו. יש עדויות המצביעות על כך שהתערבות זו עלולה לגרום להם לגדול לתוך גוף השמן יותר, ממה שבאופן טבעי הם נועדו להיות.

 

ב. תחושה של חוסר ביטחון בקיומו ובזמינותו של המזון גורמת לילדים להשמין עם הזמן - בישראל כיום יש כ-411 אלף משפחות מתחת לקו העוני. ילדים רעבים, החרדים דרך קבע למה יאכלו, עלולים לגדול לבוגרים האוכלים כל אימת שהאוכל נמצא בהישג ידם, מבלי לברר האם הם באמת רעבים. הם עלולים לפתח התנהגויות אכילה - "שמא לא יהיה", לגנוב אוכל ועלולים לאכול הרבה מעבר למה שהם באמת צריכים, רק מפחד הרעב. אכילה כאוטית גורמת לילד לאבד את הקשב הפנימי לרעב והשובע שלו, לנהל את האכילה מתוך הצרכים הלא נכונים, ועלולה עם השנים לעודד את השמנתו.

 

ג. נוקשות וניסיונות של שליטה קיצונית על מה וכמה הילד שלנו יאכל גורמת לעליית משקל - ילדים הנמצאים תחת משטר באכילתם, תחת חוקי ה"מותר ואסור" הקובעים כמה לאכול ומה, אוכלים יותר וצפויים לעלות במשקל עם השנים יותר מאשר ילדים שאינם מצויים תחת חוקי הדיאטה למיניהם.

 

ד. הפרעות אכילה אצל ההורים עלולות להשפיע ולגרום לכך שאף ילדיהם יפתחו הפרעות אכילה - כאשר ילד גדל הוא נזקק בזמן ארוחות לתמיכת הדמות המטפלת (האם) בו, כדי לחזק את תחושת "העצמי" שלו אבל בד בבד הוא מחפש דרכים לפיתוח עצמאות שביטויה בגיל הצעיר אכילה עצמאית. הפרעות באיזון זה, כמו למשל אם חרדה, דיכאונית או אם שיש לה פחד קיצוני מהשמנה, או בעלת הפרעת אכילה, עלולים להשפיע על התפתחות לקויה בבקרה הטבעית של האכילה אצל הילדים, ובביטוי העצמאות ושמירת הגבולות שלהם.

 

ה. שימוש באוכל כחלופה רגשית - מי מאתנו לא נתן לילד סוכרייה עבור התנהגות טובה או לחלופין כאשר נפל וקיבל מכה? פעמים רבות אכילה רגשית היא תוצאה של תהליך למידה של היות האוכל בעל "תפקיד" בחיינו מעבר להיותו פשוט אוכל. מה שמוביל ילדים רבים לאימוץ השימוש באוכל כאמצעי להרגיש, לחסום רגשות, למסך רגשות ואולי אף כדי להציב גבולות...... אם לילד יש נטייה גנטית להשמנה הרי ששימוש באוכל ככלי התמודדות עלול להעצים את הבעיה. היות ובחברה שלנו ילדים שמנים נוטים לחוש בודדים או מופלים לרעה, עלול האוכל לקבל תפקיד נוסף, אמצעי ל"הקלת" הכאב, שהילד מתקשה להתמודד איתו. וסופו של מעגל הוא גם תחילתו. השמנה.

 

ו. עצם העובדה שאנחנו כהורים עסוקים בדיאטה, ברזון במשקל - הילדים שלנו צופים בנו. במה וכמה אנחנו אוכלים, באיך אנחנו מביטים על עצמנו במראה, במה קורה לנו כאשר אנחנו קונים בגדים, ובאובססיביות שאנחנו שוקלים עצמנו מדי בוקר. זה מכבר הוכח, שהעיסוק בדיאטות וברזון עלול להעצים את ההשמנה, וכפי שהוא פוגע בנו הוא פוגע גם בילדנו וגורם להם לגדול לבוגרים שמנים יותר ממה שנועדו להיות באופן טבעי.

 

ומתוך זה מה אנחנו כהורים כן יכולים לעשות כדי לאפשר להם לגדול עם משקל ודימוי גוף בריאים?

 

א. היותנו מודל בריא עבורם

להימנע מדיאטות על כל תחפושותיהן ואכילה לא בריאה

להימנע מהערות הקשורות למשקל או צורת הגוף של ילדנו

לנסות ולהתמיד בפעילות גופנית מהנה

 

ב. לנסות ליצור סביבה שתקל על בחירות בריאות של ילדנו

לדאוג למגוון מזונות טעימים ובריאים בבית

לייצר נורמות של אכילה משפחתית מהנה

לא ל"היכנס לילד לצלחת"

לנסות להפוך את הפעילות הגופנית לחלק בלתי נפרד מהווי המשפחה

 

ג. להתמקד ב- wellbeing של הילד ולא במשקל גופו

לא לשקול את הילד ולא לנסות לשלב אותו בתוכניות להרזיה למיניהן

לחזק את הילד ביכולתו לזהות את הקודים הטבעיים שלו לרעב ושובע, לסמוך עליהם ולהיענות להם.

לעזור לילד לפתח זהות עצמית שאינה נשענת רק על מראהו.

לפתח בבית לגיטימציה מלאה לילד שלנו באשר הוא

לצאת נגד מדיניות הרזון החברתי, להציגה במערומיה, ולנסות לא להיות חלק מן המרדף הפוגע אחר הפנטזיה אותו היא מעודדת.

 

ד. לנסות וליצור סביבה תומכת רגשית ומאפשרת שיח

להיות אוזן קשבת ולא ביקורתית כאשר הילד משתף בחוויות שלו בכלל ובנושא המשקל בפרט

לנסות לדלות מתוך השיח של הילד מה מעסיק אותו באמת בכל הנוגע לעולם המשקל

לנסות ולהשאיר ערוץ פתוח עם הילדים, שיאפשר דיבור לא שיפוטי על כל נושא

והחשוב מכל – אהבה ללא תנאי. כזו שתאפשר לילד להרגיש אותנו באופן הכי אמיתי - במלוא מובן המילה.