פורסם במוסף ספרים בעיתון הארץ, 12.6.2007

 

"הדיאטה ללא דיאטה" הוא ספר הרזיה שאין בו קלוריות, קילוגרמים ותפריטים. ולמרות זאת מובטחת בו הרזיה בתוך 28 ימים, ואפילו אושר. הדיאטנית איילת קלטר ספקנית.

 

כשקיבלתי לידי את הספר "הדיאטה ללא דיאטה" פקדה אותי לרגע תחושת עדנה, כמו אותה תחושת אופוריה זמנית שמלווה מיליוני אנשים בראשיתה של תוכנית הרזיה. על גב הכריכה הובטח "משהו שונה": ואמנם, אין בספר קלוריות, קילוגרמים, תפריטים והוראות מה לאכול כמה ומתי. השוני, כך הרגשתי, היה ב"איך" הוגשה הארוחה לקוראים. אך בסופה של הקריאה לא שבעתי, לצערי.

 

"הדיאטה ללא דיאטה מובילה לשינויים בריאים וקבועים באורח חייכם ולירידה במשקל שאינה חולפת", נכתב בספר. עוד נאמר כי "אנשים שמנים ואנשים רזים אינם כה שונים בהרגלי האכילה או ההתעמלות שלהם, אלא בגישתם לעולם (...) האנשים הרזים הם אנשים מאושרים יותר ופתוחים לשינויים (...) האם שקלתם את האפשרות שהם מצליחים להישאר במשקלם האידיאלי משום שהם מאושרים?" ועוד ממשיך הספר: "ככל שההתנהגות שלכם תהיה גמישה כך תרדו יותר במשקל (...) וגם תהיו מאושרים יותר".

 

האמנם? האם אנחנו שמנים או רזים רק בשל אוסף ההרגלים שלנו? השמנה היא תולדה של שילוב בין מרכיבים גנטיים, נפשיים וסביבתיים, הכרוכים זה בזה. נדמה כי יש מידה של יומרנות בניסיונו של הספר למכור את כיבוש מחוזות הפנטסיה הרזה בתוך חמישה שבועות, בה בשעה שאלפי אנשי מקצוע עסוקים זה שנים, בניסיון (עקר בינתיים) למצוא פתרון לאחת הבעיות המטרידות ביותר ברמה החברתית והבריאותית. אבל נראה שאין אדם שאינו רוצה לנגוס בנתח השוק הזה, המוכר אשליות במיליוני דולרים וממציא את עצמו כל פעם מחדש.

 

אכן, אחד הקשיים של מי שמבקשים להתמודד עם השמנה הוא קיבעון התנהגותי-קוגניטיבי, הנעטף במידה רבה בקונפורמיות חברתית. רוב בני האדם שבויים בתוך פרדיגמות המנהלות את אופן החשיבה שלהם, ובהיותם בתוך פרדיגמה, קשה להם לזהות את האופן שבו הם מנוהלים על ידיה, ולכן קשה מאוד לשנותה. הדבר נכון גם לגבי פרדיגמת הדיאטה, שכופה על המנסים להשיל ממשקלם דפוסים שלא באמת מועילים להם ולא באמת מקדמים אותם לעבר הרזון הנחשק.

 

אבל השמנה, בדיוק כמו רזון, אינה נובעת רק מהרגלים אלה, שכן יש השפעה משמעותית גם לגנטיקה ולסביבה. משום כך, שינוי בתחום זה אינו יכול להיות תוצאה של מסע התנהגותי האורך חמישה שבועות בלבד, כפי שמציע הספר.

 

מחברי " דיאטה ללא דיאטה " הבינו בצדק שאחד הגורמים העיקריים להעצמת מגפת ההשמנה נעוץ דווקא בעצם קיום הדיאטה בחיינו, ומתוך כך ניסו לחשוב על דרך שתעקוף את העיסוק באוכל עצמו. לטענתם, "לאנשים מאושרים ובעלי 'ראש פתוח' לרעיונות חדשים יש אוסף של הרגלים ותכונות המסייע להם להישאר רזים. לעומתם לאנשים שמנים הרגלים אחרים המבטיחים את חזרתם אל תהליך העלייה במשקל (...) הסיבה הבסיסית להשמנתם של אנשים אלה אינה נעוצה בכך שהם אוכלים יותר מדי או מתעצלים לצאת לריצה (...) הדבר נובע מאוסף ההרגלים ותכונות האישיות שלהם".

 

גם פרדיגמת הדיאטה אימצה את חזון השינוי, מתוך רצון להוביל למקומות בריאים יותר באופני האכילה. היא נשענת על תפיסתו של סקינר, שלפיה לכל התנהגות אנושית יש תוצאה מסוימת, רצויה ולא רצויה לאדם. שינוי התנהגות אינו אלא פיקוח על תוצאותיה. לטענתו של סקינר, התנהגות היא דבר נרכש והיות שבני האדם יודעים שלכל התנהגות יש תוצאה, הרי שאם התוצאה של התנהגות מסוימת הינה רצויה, הם ייטו לחזור עליה בעתיד; ואילו אם התוצאה אינה רצויה, הם ימעיטו באותה התנהגות בעתיד.

 

המטרה היא להוביל את בני האדם לשינוי התנהגות תוך פיתוח טכניקות שיאפשרו זאת, תוך שימת דגש על תזונה מאוזנת, פעילות גופנית וטכניקות לשינוי התנהגות. ואכן, יש מידה מסוימת של אמת בתיאוריות אלו, הנשענות על התובנה שהרגלי אכילה הם בדרך כלל התנהגויות הנרכשות במשך החיים ומקובעות בהם. אבל במציאות, טכניקות שינוי אלו אינן עומדות במבחן הזמן.

 

ספרם של פלטשר, פיין ופנמן מבטיח לקוראיו שככל שהתנהגותם תהיה גמישה יותר, כך יירדו במשקל ואף יהיו מאושרים יותר, מרוצים יותר וינחלו הצלחה רבה יותר בכל תחומי החיים. הספר סוחף את הקוראים למסע מובנה ומסודר, המכתיב להם מה עליהם לעשות מדי יום ב-28 הימים הבאים כדי ליצור את השינויים הללו, שבסופם יהיה אפשר לשמור על הירידה במשקל לצמיתות. למשל, המחברים מציעים ביום הראשון לביצוע תוכנית לא לצפות בטלוויזיה, ואם ממילא הקורא אינו צופה בה, הוא יכול לוותר על האזנה לרדיו. ביום השביעי, לדוגמה, המשימה היא לעשות מעשה טוב למען מישהו אחר, מעשה היכול לשפר את חייו, וביום השמיני יש להתנהג באופן יותר או פחות אסרטיבי מהרגיל. וכך הם משיאים עצות לאורך 28 ימי התוכנית.

 

הספר מניח שעל ידי שינוי רשת ההרגלים שלו, יכול אדם להגיע למשקל האידיאלי שלו; "הירידה במשקל היא לצמיתות", הוא מבטיח. אך האם באמת אפשר לרדת במשקל לעבר משקל הגוף שבו האדם חפץ ועוד לשומרו לצמיתות? בגוף האדם קיימת מערכת בקרה המווסתת את צריכת המזון ואת הוצאת האנרגיה, כך שהן משקלו של האדם והן הרכב גופו נשמרים (לרוב) יציבים במשך החיים הבוגרים. מערכת זו מפקחת על כמות האנרגיה הנצרכת ועל הרכבה. לכל אדם יש משקל גוף אופייני לו, והוא לאו דווקא זה המזוהה עם הרזון האידיאלי. משקל הגוף הנו בחלקו תכונה תורשתית, הנקבעת על ידי ההיפותלמוס המצוי במוח. שינויים במשקל הגוף מעל או מתחת לנקודת שיווי המשקל האינדיבידואלית מעוררים את מערכת העצבים המרכזית להפעיל את התיאבון ואת המטבוליזם, כדי להגן על נקודה זו ולשמר אותה.

 

לפי גישה זו, בשביל חלק מבני האדם, עודף משקל הוא דווקא משקל גוף נורמלי. כשאדם מנסה לרזות ולשמור על משקל גוף התואם את תרבות הרזון, הוא מצוי למעשה בתת משקל ביולוגי, בחסך אנרגטי. הקושי לשמור על משקל הרזון נובע מכך שהגוף מפעיל את כל מנגנוני ההגנה, כדי לחזור לנקודת שיווי המשקל הראשונית שלו. לגוף יש, אם כן, עמידות ביולוגית לשינויים במשקל.

 

הספר מוגש, כדרכם של ספרי הדרכה, באופן בהיר, שוטף ומאורגן. אבל במקום מה לאכול, מתי וכמה, כנהוג בספרי ייעוץ לאנשים הסובלים מהשמנה, מחבריו מציעים לקוראיהם כיצד עליהם להתנהג. גם כאן יש תפריט, אלא שבמקום רשימת מזונות מובאת רשימת משימות, ובסופה, כמו בכל מתכון לדיאטה, אנחנו אמורים להיות רזים ומאושרים יותר. ואם לא נצליח בכך? ד"ר אלברט סטונקרד, מחלוצי המחקר בתחום ההשמנה, אמר כי "מרבית האנשים המתחילים תוכנית להורדת משקל אינם מסיימים אותה. מרבית אלו שכן מסיימים אותה אינם מרזים, ומרבית האנשים שכן מרזים, אינם מצליחים לשמור על כך".