5.4.2014

 

סיפור יציאת מצרים ראשיתו ברעב הגדול, המשכו ב"עֲבָדִים הָיִינוּ לְפַרְעה בְּמִצְרָיִם" וסופו ב"וַיּוצִיאֵנוּ ה' אֱלהֵינוּ מִשָּׁם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרעַ נְטוּיָה. וְאִלּוּ לא הוצִיא הַקָּדושׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת אֲבותֵינוּ מִמִּצְרָיִם, הֲרֵי אָנוּ וּבָנֵינוּ וּבְנֵי בָנֵינוּמְשֻׁעְבָּדִים הָיִינוּ לְפַרְעה בְּמִצְרָיִם."

 

רעב, כל רעב, קונקרטי ומטפורי, מוביל אותנו לעבדות. מה שמוביל אותנו למעגל אינסופי של מרדף. מצד אחד אנחנו רודפים אחר השובע שנדמה לנו יגרום לנו עונג ומאידך אנחנו עסוקים בבריחה אינסופית מהרעב אשר, כך נדמה לנו, הוא הגורם לכאב. וכך אנחנו מוצאים עצמנו ממולכדים בין המרדף מחד והבריחה מאידך ונאחזים בהם מבלי יכולת להרפות. ואילו הם, מתחזקים את תחושת הסבל, הכישלון, האכזבה, העומדים בבסיסם של החיים. הקושי האמיתי שלנו הוא בעצם הסירוב לקבל את המציאות כפי שהיא. דהיינו את הפער בין הממשות, לבין פעולת התודעה המייצרת ידיעה שקרית.

 

העבדות אם כן שורשיה ברעב וברצון העז להשביעו. המרדף אחר השובע משמר את הסבל והכאב. וכך קורה לנו, גם בעולם האוכל והרזון. אנחנו מצויים במרדף הרזון ובהימנעות ובפחד מהאכילה. ההימנעות עצמה מייצרת עבורנו בעיות משל עצמן ואנו טרודים באינסוף אמירות, מה נאכל, מתי, מה אסור, מה מותר, אכלנו יותר מידי, מעט מידי, כמה קלוריות אכלנו, איך נשרוף אותן, וכו...........למשל חג הפסח העומד בפתח, ארוחת החג עם ריחות וגעגועים לפיסות ילדות נשכחת ....טעם של פעם מלווה בהנאה ושובע של ממש. האם ידיעת הקלוריות או הפחד מהגפילטע פיש יכולים לנהל את האכילה שלנו? האם האיום של הקילוגרמים שנעלה בצאת החג יכול למנוע את האכילה של מטעמי החג? או שמא אימת האכילה עלולה דווקא לייצר בעיות משל עצמה, העלולות להסתיים באובדן שליטה וזלילה גדולה רבת אשם?

 

בחיפוש אחר הרעב מתבלבלים להם דיאלוג האוכל והאכילה עם פחד הרעב, פחד המשקל והמרדף הבלתי נלאה אחר ההנאה והשובע מחד והמרדף אחר הרזון מאידך. (שובע אמיתי הינו תמיד פועל יוצא של מלאות והנאה). שני אלה הופכים להיות מייצרי סבל וכאב ומקור השעבוד שלנו. וכפי שמסופר בסיפור יציאת מצריים אין בסבל כדי למנוע, נהפוך הוא...."וישימו עליו שרי מסים למען ענותו בסבלותם ויבן ערי מסכנות לפרעה את פיתם ואת רעמסס:וכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ" (ספר שמות) האם יתכן שהשחרור מעבדות הוא בעצם השחרור מהמרדף?

 

שפת האכילה היא בעצם שפה של שאלות שראשיתה ברעב ובשובע הקונקרטיים (למה אני רעב ומה הכי ישביע אותי ויעשה לי טוב בגוף) והמשכה גולש לשאר תחומי החיים. לרעב ולשובע מטפורי, הנוגעים בקשרים שלנו עם הורים, חברים, בני זוג, התפתחות מקצועית ובעיקר בצורך בחופש, חופש אמיתי - שמאפשר את היציאה מעבדות לחירות. שמאפשר את הקבלה ובעיקר מגיש לנו את החירות האמיתית, שבבסיסה בחירה.