יורדים בגדול, אבל לאן?

23.5.2009

 

כולם יורדים בגדול. הצבא יורד בגדול, המשטרה, הסופר פארם פותחת שעריה לשקילת המונים ומכריזה: "כל אחד יורד בקטן ביחד נרד בגדול", מכוני הכושר משחיזים את מערכות הפרסום לכבוד הקיץ. בתי מסחר לקילוגרמים. תעשייה. ובראש כולם, מובילה בענק התוכנית "יורדים בגדול", שזה לא מכבר הסתיימה העונה השלישית שלה. היא מדגימה בצורה הבוטה והמוקצנת ביותר את הציניות והפתטיות של תעשיית השומנים.


על המסך מופיעים אנשים בתקוותם האחרונה, בניסיונם הנואש ליישר קו עם הדרישה החברתית, להיות רזים. הם, כמו רבים מאיתנו, כלואים במעגל הדיאטה. הם, כמו רבים מאיתנו, היו כבר בסרט הזה, האומר: "ממחר דיאטה". כבר ניסו הכול, כדורים, דיאטת כרוב, דיאטת חרמון, אטקינס, שומרי משקל, ירדו במשקל, נלחמו במשקל, ותמיד התוצאה הסופית הייתה זהה - השמנה. רובנו חווינו את המעגל הזה לפחות פעם אחת בחיים, ובסופו תחושה של תסכול, כישלון, אשמה ופגיעה בערך העצמי.


בתוכנית "יורדים בגדול" מתקיים תהליך דה- הומניזציה לאדם השמן. בחברה שלנו יש אנשים שאינם נחשבים לגמרי בני אדם. שמנים אינם לגמרי בני אדם, ולכן מותר להשפיל אותם בשעת צפיית שיא בטלוויזיה. והם, על מנת לקבל הכרה חברתית באנושיות שלהם חייבים לרדת במשקל, ואם הם לא מצליחים, עליהם לכל הפחות לשנוא את עצמם על היותם שמנים, חסרי אופי ונטולי כוח רצון. המתמודדים בתוכנית זוכים ליחס משפיל, ומסכימים לקבל את היחס הזה כי הם מרגישים שזה היחס הראוי להם. החברה אינה מייחסת להם את טווח הרגשות האנושיים האפשריים. כשאנחנו רואים אדם שמן, המחשבות האוטומטיות העוברות לנו בראש הן: "איכס, איזה שמן", "איך הוא מרשה לעצמו להגיע למצב הזה? "אילו חיים עלובים, שאינם ראויים לחיותם" ואם זאת תהיה אישה הרי שחרבות השיפוט יחתכו בבשרה ללא רחמים. "איך היא מרשה לעצמה להסתובב בכלל ברחוב? ועוד לאוכל בורקס?" "למה היא לא תופסת את עצמה בידיים?" "היא לא מבינה עד כמה היא דוחה?" רק מעטים מאיתנו נטה לייחס לה משרה מכובדת, אהבה, הצלחה ואושר. אנחנו אוהבים לצפות בהם, לגחך למולם, לשנוא אותם. על ידי כך אנחנו יוצרים איזה מנגנון הגנה של הרחקה. בחזקת "להם ולא לו".


התוכנית יורדים בגדול משופעת בדוגמאות לכך. באחד הקטעים מציבים מול המתמודדים דמות קרטון בגודל טבעי של עצמם כפי שהיו בתחילת התוכנית, והם? אמורים להסתכל ולקלוט עד כמה הם שמנים (כאילו שהם לא יודעים) ולהתחיל בשלילת הערך העצמי קבל עם ועדה. להיגעל מעצמם, לשנוא את עצמם. נשמעות הצהרות כמו "לעולם לא אחזור להיות כזאת", "זה הדבר הכי מזעזע שראיתי". נדמה לכולם שזו דרך נפלאה לצבור מוטיבציה כדי לרדת במשקל ולשמור אותו. במציאות היא דווקא הופכת חרב הפיפיות שלהם. (מחקרים רבים מראים שהלקאה עצמית אינה מובילה לשינוי בתחום האכילה והמשקל יתרה מזו היא דווקא מעצימה את התקפי הזלילה).


בקטע אחר העמידו את המתמודדים במבחן. הם "נתקעים" במעלית במלון עם עגלת קינוחים ומלצר מעודד אותם לטעום ממגוון הקינוחים המפתים. כל זה מצולם במצלמה נסתרת. תגובות המתמודדים היו קיצוניות, הם חוו בהלה, חשש ופחד. הפחד מהאוכל היה חזק מכפי שנוכל לשער. והם היו עסוקים בלהפעיל טכניקות הימנעותיות משחשש לאובדן שליטה. במהלך כל הסצנה הזאת יש תחושה של פצצה מתקתקת. בואו נהיה מציאותיים כמה זמן אפשר להמשיך להחזיק כל כך חזק? להתאפק? ביס אחד משוקולד או עוגה הוא שיקבע אם אנחנו בסדר או לא, טובים או רעים, רזים או שמנים? כל חיינו, הערך העצמי שלנו, האושר שלנו, הכול תלוי על קוצה של קובייה? כל המתמודדים עמדו בפיתוי. ולמרות זאת בבוקר שאחרי, אמרה אחת המאמנות "על האנשים האלו אני לא סומכת שייקחו רק ביס אחד". השימוש במילים האלו, "אי אפשר לסמוך", מייצג תפיסה חברתית גורפת האומרת: "אנשים שמנים אינם ראויים לאמון, הם חסרי אופי, חלשים".


בתוכנית "יורדים בגדול" מבטיחים שהשינוי אפשרי, שכל מי שבאמת רוצה יכול לרדת במשקל. הכל תלוי בנו, בכוח הרצון. ואת המסר הזה אנחנו הצופים אמורים להפנים, לאמץ. ואכן כשהמתמודדים נמצאים ב"חווה", עם מאמני כושר צמודים, ארוחות מסודרות ומותאמות, לצד חברים לתהליך, המבטיח בסופו פרס כספי גדול, כאשר כל זה נעשה לעיני כל עם ישראל, הם כמובן יורדים בגדול. אבל המציאות ממהרת לטפוח על פניהם. אמנם הירידה מדהימה אבל גם ההשמנה הבאה בעקבותיה. אבל את זה לא ממש נותנים לנו לראות. וכמו תמיד כאשר הדיאטה "נשברת" האשמים הם אנחנו, הרי כך חינכו אותנו להאמין.


האם זו אכן אשמתנו? איך יתכן ש- 95% מהאנשים שיורדים במשקל מעלים אותו חזרה בתוך חמש שנים ולמרות זאת אנחנו נותרים האשמים העיקריים. האם יתכן שמיליארד טועים?
אף טיפול רפואי לא היה עובר אישור אילו היו לו רק חמישה אחוזי הצלחה. יתרה מזו גם לא היינו באים בטענות אל המטופלים כאילו לא השתמשו בתרופה על פי ההנחיות. מן הסתם כל בר דעת היה מבין שכנראה התרופה אינה טובה או מתאימה. נכון להיום, עדין אין טיפול הולם להשמנה. שיטת הדיאטה על שלל גווניה לא הוכיחה את עצמה.אנחנו לא באמת יודעים לעזור לאנשים לרדת ולשמור על משקלם. וכי סתם נקראת התוכנית בארצות הברית The biggest loser?


ואכן בתוכנית שמטרתה לעקוב אחר משקל המתמודדים מעונות קודמות ניתן לראות ששנה ושנתיים אחרי, רוב המתמודדים העלו חלק גדול מהמשקל שהורידו. ומה יקרה אחרי 5 שנים?
מוטי חטואשווילי מהעונה השנייה של "יורדים בגדול" זכה בתואר אהוב הקהל והוריד 90 ק"ג בתוכנית. אחרי שנה וחצי הוא העלה 115 ק"ג: למרות כל העובדות ולמרות שהמציאות טופחת על פנינו חדשות לבקרים אנחנו מתמידים לקנות, את כרטיס מפעל הפיס הבא. אולי הפעם נזכה להיות בין 5% האחוזים המאושרים שאצלם זה כן מצליח? ולגבי משתתפי התוכנית "יורדים בגדול"? אולי הם קיבלו רגע של נחת בעמדם רזים מול אומה שלמה אשר לבטח לא הייתה שם עבורם ברגע שאחרי, כאשר נותרו שבורים, מובסים, שמנים לפחות כמו פעם, אבל עם נזקים, שחלקם הינם בלתי הפיכים.

 

מרכז שפת האכילה, הברזל 38 תל אביב טלפון: 03-6481181 

צילומים באדיבות יורם אשהיים  //  בניית אתר: 5 אבנים

  • Black Facebook Icon
  • Black YouTube Icon

© כל הזכויות שמורות לאיילת קלטר