"עד שלא ארד במשקל, לא אלך לים"

 

הצורך לרדת במשקל והאמונה שאפשר לרדת במשקל על ידי ויסות המאזן הקלורי הולידו מגוון דפוסי התנהגות שעיקרם שליטה.שליטה במה אוכלים, כמה, מתי ואיך ושליטה בכמה קלוריות שורפים באמצעות פעילות גופנית.

דיאטה היא משטר. יש חוקים המנחים מה מותר ומה אסור, והאכיפה מתבצעת באמצעות בושה, אשם או הוקעה.

 

מרדף הרזון והדיאטות נולדו כדי לספק אותו יצרו שפה, שפת הדיאטה. יש לה אוצר מילים משלה, הכולל מילים של שליטה, הגבלה והפחדה – מותר, אסור, מסוכן, לא בריא, בריא, מוגבל, עצלן, כושל, כן משמין, לא משמין, ממחר, רק היום, אם כבר אז כבר, דל, מופחת, רק היום, רק אחד..

 

אם במקרה אמרתם את אחד המשפטים הבאים, הרי ששפת הדיאטה השתלטה גם עליכם:

 

• חייבים לאכול ארוחת בוקר· אוכל עכשיו לא אוכל אחר כך

• היום אני אוכל וממחר אשמור

• אני חייב לרדת במשקל

• איזה אפס אני, שוב שברתי את הדיאטה

• עד שלא ארד במשקל לא אלך לים

• איזה פחד מחר אני יוצא לנופש מה אעשה?

• ראית איך היא נראית? למה היא לא תופסת את עצמה בידיים?

• עוגה היא דבר נוראי ומשמין

• לחם הוא דבר נוראי ומשמין

• אסור לי לאכול פסטה

• אסור לי לאכול גלידה

• אסור לי לאכול שוקולד

• אני לא אוהב את עצמי ככה

 

ירידה במשקל וסטטוס חברתי

כולנו מדברים בשפת הדיאטה שיצרה גם קודים חברתיים, המתירים לפלוש איש לצלחת רעהו. לברר אתו מה אכל, כמה ולמה. להעיר על ממדי הגוף. לקטר על "כמה אכלתי", "איך השמנתי" ו"ממחר דיאטה". הכל פרוץ. אין גבולות.מי שלא שותף לשיח הזה מוצא עצמו קצת בצד, קצת לא שייך. ואולי אפילו קצת לא שווה. הסטטוס החברתי נקבע על פי משקל וניראות, ומי שיורד במשקל, מטפס במעלה הסולם החברתי. שפת הדיאטה משפיעה על מצב הרוח שלנו, על האופן שבו אנחנו מתקבלים בחברה, במקומות העבודה, במשפחה, ועל היכולת שלנו ליהנות מהיום יום, שאכילה היא חלק כל כך מרכזי בו.

 

חברה בהפרעת אכילה

שפת הדיאטה הובילה את מרביתנו לכך שלא רק שאיננו יודעים מה לאכול, כמה, מתי, איך ולמה הרי שהאכילה שלנו, שאמורה הייתה להיות אינטואיטיבית וטבעית, הפכה להיות מנוהלת מתוך הפרעה. לא אחטא אם אומר שאנחנו חברה בהפרעת אכילה. בקצוות ניתן למקם את אלו הסובלים מהפרעות אכילה, המתבטאות בהתקפי זלילה, הקאות רזון קיצוני ודימוי גוף מעוות מחד ואת אילו הסובלים מהשמנה קיצונית והתחלואה הנלווית לה מאידך. אמנם הנתונים הסטטיסטיים (לפי האקדמיה להפרעות אכילה בארצות הברית) מראים שבקצוות האלה נמצאים רק כ- 10% מהאוכלוסייה אבל בתווך ממוקם החלק הארי, שאינו באמת "חולה" במובן השגור של המילה אבל כן סובל, על בסיס יומיומי, מיחסים כואבים עם הגוף והאכילה. אנשים אלה, למעשה כולנו, הם נפגעי השימוש בשפת הדיאטה.